עדויות ניצולים

קוראים לי שמעוני אליעזר. שם משפחה קודם: האוזר. נולדתי ב־ 1928, בהונגריה, ב-פלדברה (Feldebro) בבית שומר המסילה. אימי הייתה בדרך להוריה שחיו בדור (Dör).  גרנו מאז שאני זוכר את עצמי בנירבטור (Nyirbator).  הורי:  אבי קוראים לו חיים שמעון עוזר האוזר, ואימי, ז״ל קוראים לה ברכה קירשבלום. היינו משפחה בת שבעה ילדים. סבא וסבתא מצד אימי גרו גם כן בנירבטור. נירבטור, כידוע, הייתה עיירה, או יותר נכון, עיר שהייתה בה קהילה אורתודוכסית די גדולה, על יד האורתודוכסים התקיימו גם ניאולוגים, אבל לא היה שום קונפליקט ביניהם. גם הם היו יהודים. העיירה בשבת ובחג תמיד שקקה חיים, אפשר היה לראות יהודים. היה בית כנסת מרכזי גדול לשתי הקהילות, והיה עוד בית כנסת בחצר של תלמוד התורה, שקראו לו ״קלוז", זה לחסידים יותר;  חוץ מבתי־הכנסת הקטנים של הרב, ובבתים הפרטיים, מרוחקים, שבלילות שישי התפללו שם. היה תלמוד תורה, כמו שהזכרתי, די גדול, עם חצר ענקית, מטופחת, בית ספר יהודי -שש כיתות, והמשך - החובה...

  בתחילת דברי ־ להזכיר - שלכל אורך הדרך, מאותו הזמן - היום אנחנו יודעים, שכל הפעולות נעשו ביום שבת, בעצם ימי שבת, או בליל שישי ־ ואנחנו יודעים את זה גם מתוך ניסיון. לכל אורך הדרך. במחנות גם. עד שבשבת אחת... כמובן ההורים וכולם ידעו בדיוק את התאריך של שבת, שכולם היו צריכים להתאסף ברחוב של הבית כנסת. זה היה רחוב שהיו שני בתי הכנסת המרכזיים של העיירה, אמרו כמה קילו לקחת, כמה מרשים לקחת, ומה לקחת. חלק של הדברים, דברי ערך, מה שיכלו אז קצת לקחו, אבל לא היה לזה ערך בכסף, אבל בכל זאת לקחו קצת, אולי בכל זאת נצטרך קצת בדרך את הדברים האלה, חלק קברו באדמה, וחלק גדול עטו השכנים -הם שמחו לאיד, הם הבטיחו: תבואו חזרה, תקבלו אח הכל חזרה, אנחנו נשמור לכם. אבל לאמיתו של דבר אנחנו יודעים מה עלה בגורל כל הדברים האלה. הגיעה השבת המיועדת, הלכנו, התאספנו אימא, שלושה אחים, שתי אחיות...

  שוב פעם בשבת. לקחו אותנו, העמיסו אותנו לקרונות, דחסו אותנו לקרונות סגורים. אותו זמן התחיל להיות כבר חם, ובמיוחד כשממלאים קרונות סגורים עם חלונות קטנים לאוורור שיש בקרונות האלה אז יכולים לתאר לעצמנו מה היה שם. דחסו אותנו. ומה שהלך בדרך קשה לתאר את הצרחות, הכאבים, התינוקות, החולים, הזקנים, קשה לתאר את ההרגשה של כולם , ועוד יותר קשה לתאר אנשים שלא מקבלים לשתות במשך הנסיעה. אני לא זוכר כמה זמן לקחה הנסיעה לשם, לא זוכר בדיוק את התאריך. אני רק יודע כשהגענו לבירקנאו ־ הגענו שלוש רכבות. אנחנו היינו באמצע. רכבת אחת מאזור Mátészalka , זה היה קרוב לנירבטור, ורכבת שניה מ- Sátoraljaújhely (אוהלי) קצת רחוק. ואנחנו מנירג'האזה. שלוש רכבות האלה. זה ליווה אותי כל אורך הדרך עם מפגשים של אנשים ממחנות שונים.  הגענו לבירקנאו. עמדנו שם כל הלילה. ניחושים היו, הצצות היו, לא ראו שום דבר מהרכבות. בבוקר התחילו לפנות את הרכבות. רכבת הראשונה בצד שמאל - פינו...

  אחרי שלושה ימים - זה היה שוב בשבת ־ אספו אותנו לא זוכר בדיוק כמה היינו, קבוצה די גדולה, וצעדנו לעבר אושוויץ. כמובן, ברגל, אני מניח שזה. לא כל כך רחוק משם, אני לא יודע אפילו כמה ק״מ, הגענו לאושוויץ, באושוויץ שיכנו אותנו בבניינים גבוהים, אדומים, עם קומות, בנייני לבנים, שם עשו בדיקות, רישומים, קעקעו את המספרים על הידיים, באותו לילה עשו גם לי את המספר. המספר שלי: A5956. היינו כמה ימים באושוויץ, ומשם שלחו לכל מיני מפעלים ומקומות לעבודה. כל אלה שעברו את הרישומים האלה באושוויץ. אני - אחרי שגמרנו באושוויץ - שוב בשבת, סידרו אותנו בסך, והתחלנו ללכת ברגל. הלכנו למונוביץ'. מונוביץ' זה מחנה עבודה, מסודר, יפה, ושוכן ליד מפעלי בונה, או בשם שמוכר יותר: Buna I.G. Farben. המחנה הזה היו בו כ-13,000 אסירים יהודים, פוליטיים, גרמנים, רוסים, אוקראינים, כל הלאומים. המחנה הזה היה ממש מחנה עבודה למפעל היו שם צריפים המיטות היו בנות שתי קומות, לא מיטות,...

  העסק הזה נמשך עד 14 בינואר 1944, ואז כנראה ־ אנחנו ידענו כל הזמן שהרוסים עומדים בשערי ורשה, ועמדו, עמדו, ועמדו כשלושה חודשים, ואז היו עיקר הניסיונות בריחה של האוקראינים. הם חשבו שהרוסים כבר כאן, והם יכולים בקלות לעבור את הקווים זה נמשך עד 14 בינואר. ב־14 בינואר, כנראה, בכל זאת התערבו הרוסים, ואז התחילו לפנות אותנו מהמחנה. אספו את כל האנשים הבריאים, אלה שמסוגלים ללכת. זה היה חורף קשה ,לתאר את החורף ההוא של 1944, ינואר. עם סופות שלגים. חורף קשה מאוד. בקור עז התחלנו ללכת, אני לא יודע כמה, 8000, 9000 איש מן המחנה שלנו. הפינוי היה לא רק מן המחנה שלנו. זה היה מאושוויץ, וזה היה מכל הסביבה התחלנו ללכת לעבר גלייביץ' (Gleiwitz). ,במחנה נשארו החולים, או אלה שלא יכלו ללכת. מאוחר יותר נודע לנו, שמעט מאוד השתחררו בבונה, את רובם חיסלו במחנה. היו גם כאלה שהרוסים שיחררו מהמחנה. הלכנו בסך לעבר גלייביץ'. בגלייביץ' הייתה תחנת הרכבת,...

בויימאר שוב פעם עמדנו די הרבה זמן עד שיכולנו להיכנס לתחנה, מפני שהיה הפצצות, ואי אפשר היה להמשיך. מויימאר היה צריך לנסוע קרונית קרונית עד בוכנואלד, בגלל הגובה והשלג הקטר לא הצליח לעלות . בבוכנואלד התקבלנו שם. הינו עם הרבה מחנות, הרבה אנשים. בתקופת השיא היו שם   כ 90 אלף איש, אסירים. היו שם שני מחנות. בזה של הילדים. זה היה נוער כמונו, בני 15, 16, 17.    הגעתי לצריף 66 גם כן של ילדים. אני זוכר זה היה רחוק מן הכניסה, בפנים לגמרי, אחרי המחנות של המבוגרים. בבכואנוואלד מצאתי את אחי יהודה.  בכל המחנות. לא איתי בצריף. הוא היה יותר מבוגר ממני סך הכל פחות משנתיים. הוא היה חלשלוש, אבל אני הצלחתי להחזיק אותו לכל אורך התקופה הזאת, תמכתי בו עם אוכל יום יום, ורוחנית. משך המסע הזה מבונה עד בוכנוואלד   נפרדו דרכנו. לא ידענו אחד מהשני. ואני כל הזמן חיפשתי, ולא העליתי כלום. בבוכנואלד, שהגעתי למחנה ילדים, ־   לא עבדנו...

בסוף מרץ - התנאים, כמו שאמרתי, נוראים ־ בוץ, גשם, עבודה קשה, אוכל חלש. בסוף מרץ פינו אותנו חזרה לבוכנואלד. זה היה כבר במכוניות. וראינו לכל אורך הדרך צבא, צבא, צבא, ומזה הבנו כבר שהעסק הולך לקראת הסוף. סוף מרץ הגענו לבוכנוואלד. מה שהיה שם קשה לתאר: כמויות כאלה של אנשים, מסות של אנשים שהביאו לשם. קשה לתאר. ושוב ... איתרתי קודם כל את אחי, איך שהגעתי חזרה, מצאתי אותו. בימים הבאים הייתה. אנדרלמוסיה שקמה לתאר. יום אחד מודיעים לנו - בגרמנית כמובן ־ ברמקולים: ״זמטליכה יודן אנסרסן״ - באפל מלץ. וכמובן התחילה שם פניקה, והתחילו להתחבא אנשים מתחת לצריפים. הצריפים עמדו על רגליים. ניסו בכוח לאסוף את האנשים. זה לא הלך. אז התחילו בשיטה אחרת: לא נתנו אוכל. אנשים התחילו להיות רעבים. ואמרו: כל מי שיצא לטרנספורט לעבודה, יקבל אוכל, ושם יהיה אוכל מבושל. כאן יקבלו לחם ונקניק, ועוד משהו, וילכו לעבודה לטרנספורט. אז כמובן הרבה אנשים התפתו, הרעב מביא לזה...

ב' אלול התשע"ו. היום זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו את נכדי הראשון.  ההתרגשות רבה במיוחד לאור העובדה שלראשונה בחיי נבחרתי כסבא בפעם הראשונה לשמש כסנדק. לאחר כל ההכנות הקהל מתכנס והשעה היעודה לברית מגיעה וחולפת. המוהל מתמהמה. אני מתקשר לשאול מה קורה והוא אומר לי "אני חולה" אמרתי "מה?" ווהלב מחסיר פעימה.. הוא חוזר ואומר "אני חולה". "רק רגע" אמרתי לו ואני יוצא מהיכל בית הכנסת למקום שקט יותר ואז שמעתי יותר  טוב טוב "אני חונה" הוא אומר.   לאחר שמתחילים מכבדים את הסבתות רבות ואני מבחין שאימי קורנת מאושר. אני כל כך שמח לראות אותה כך לאחר כל כל הרבה שנים של סבל ודכאון. הברית מתקדמת כמו הרגשות, הברכות וברית עצמה. ישנם סנדקים שלא מתבוננים - אני לא מתרגש ממראות שכאלו ועוקב אחרי עבודת המוהל. ואז מגיע שלב של שינוי בפרדיגמה שיגרום לי לבכות כל הערב. ויקרא שמו בישראל "לביא יהודה הכהן". ידעתי שביתי רוצה להוסיף שם על שמו...