אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 1 ילדות בהונגריה

אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 1 ילדות בהונגריה

קוראים לי שמעוני אליעזר. שם משפחה קודם: האוזר. נולדתי ב־ 1928, בהונגריה, ב-פלדברה (Feldebro).  גרנו מאז שאני זוכר את עצמי בנירבטור (Nyirbator).  הורי:  אבי קוראים לו חיים שמעון עוזר האוזר, ואימי, ז״ל קוראים לה ברכה קירשבלום. היינו משפחה בת שבעה ילדים. סבא וסבתא מצד אימי גרו גם כן בנירבטור. נירבטור, כידוע, הייתה עיירה, או יותר נכון, עיר שהייתה בה קהילה אורתודוכסית די גדולה, על יד האורתודוכסים התקיימו גם ניאולוגים, אבל לא היה שום קונפליקט ביניהם. גם הם היו יהודים. העיירה בשבת ובחג תמיד שקקה חיים, אפשר היה לראות יהודים. היה בית כנסת מרכזי גדול לשתי הקהילות, והיה עוד בית כנסת בחצר של תלמוד התורה, שקראו לו ״קלוז", זה לחסידים יותר;  חוץ מבתי־הכנסת הקטנים של הרב, ובבתים הפרטיים, מרוחקים, שבלילות שישי התפללו שם. היה תלמוד תורה, כמו שהזכרתי, די גדול, עם חצר ענקית, מטופחת, בית ספר יהודי -שש כיתות, והמשך - החובה הייתה אז תשע כיתות ־ בהמשך למדו בבתי ספר ממשלתיים. חיי הקהילה היו מאוד מאורגנים: הנצרכים, העשירים, כולם היו מטופלים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית.

אבא היה בתחילה אופה אצל סבא שהייתה לו מאפיה. לאחר שהמאפיה נסגרה הוא הפך לכימאי – ייצר סבונים לכביסה משחות שיניים. אמא מכרה חלב ישראל שאני השגחתי חמאה ושומן אווזים בבודפשט ומכרה בגדים שרכשה בבודפשט בנירבטור. 

 

אנטישמיות

היחס עם הגויים קשה להגיד שתיכף ומיד היה עוין, אבל האנטישמיות בלטה, כמה שאני זוכר. בשנת 1939 או 1941 (אפילו הרבה יותר) לדעתי התחיל אז, ולא האנטישמיות, אלא השואה של יהדות הונגריה. זה התחיל בדברים קטנים, שלגבי יהודים זה

היה דברים גדולים: זה התחיל בתלישת זקן, שאני זוכר בילדות, שפתאום סבא שלי ז״ל בא הביתה ־ היה לו זקן ארוך, דק, וחצי צד תלשו לו, בדרך כלל האנטישמיות הזאת פרצה בזמן חגים, בחג המולד שלהם ־ זה היה זמן ידוע לשמצה, אבל זה היה יכול לקרות כל יום ראשון כשהגויים היו שתויים, לאו דווקא בגלל השתייה. כנראה זה היה יותר רדום, כשלא היה מגורה אצלם הדבר. כמו שהזכרתי, ענין תלישת הזקן, זה מה שאני יודע מקרוב, אבל אני יודע עוד על ילדים שפתאום הופיעו שה״שוואב״ ־ השקוצים, שגזרו להם את החצי פאות, או מכות, וחבלות, וכל מיני דברים. קשה אחד אחד לפרט את הדברים האלה, אבל באופן כללי זה היה מנת חלקנו. העסק הזה הלך והתגבר, גם שהתקרבנו יותר לשנת 1942, כשפתאום יצאו כל מיני גזרות, ואחת הגזרות הייתה: הלא כידוע הרבה יהודים לא הייתה להם אזרחות הונגרית, וב- 1942 יצא איזה חוק, שכל מי שאין לו אזרחות הונגרית ־ אספו אותם במקום ריכוז - אני זוכר את זה עד היום. לקחו אותם מעבר לגבול, וזרקו אותם. בדרך כלל מעבר לגבול הפולני. אנחנו גם כן היינו בין אלה שאספו, אבל אימא ז״ל הייתה אישה מאוד, ככה "חברה׳מנית" וידעה להסתדר. האבא כבר לא היה בבית, לקחו אותו כבר למחנה עבודה, ובאותו זמן אנחנו קיבלנו גם הודעה שהוא נעלם, ואלה ששרתו בזמנו במחנות עבודה וקבלו את ההודעה הזאת ש׳נעלם׳, זה הקנה איזה שהם פריבילגיות אצל השלטונות, אבל הדבר הזה היה צריך לסדר. בינתיים אספו אותנו גם את הילדים, ואנחנו היינו שם לבד, האימא לא הייתה שם, היא נסעה ישר לבודפסט למשרד הפנים לסדר את העניין הזה.

זה לקח איזה יומיים עד שהיא חזרה, ושחררו אותנו. בינתיים הגרושים של כל אלה נמשכו, עד שיום אחד העסק הזה משום מה נפסק באמצע. ונשארו כל מיני ספיחים. האנטישמיות המשיכה לפרוח, גם כתוצאה מהפעולות האלה. זה היה מלווה בביזה באותם זמנים. זה היה מלווה שבערב לא יכולת לצאת לרחוב מפחד. מה-״חדר" יצאנו בדרך כלל בערבים, לפנות ערב, או

בערב מאוחר אז גם כן רק בקבוצות גדולות הלכנו, כדי שלא יוכלו להיטפל אלינו ה- ״שוואב״, שנוכל להתגבר לפעמים גם עליהם. בדרך כלל בתאריכים מועדים לפורענויות שחררו אותנו לפני הזמן מה- ״חדר״. ב- ״חדר״ למדנו בדרך כלל רק אחה״צ. לפני הצהרים למדנו בבית הספר היהודי בדרך כלל כל היהודים למדו שם, עד שש כיתות, והלימודים התקיימו שם רק לפנה״צ, עם מורים יהודיים, כל הצוות כולם יהודים. ככה התנהלו הדברים עם כל הצרות, עם כל האנטישמיות עד 1944. אני כמעט משוכנע שהרבה הרבה פרטים שהם היו חשובים אבל משום מה אתה לא נזכר כרגע בזה, בתקופה הזאת בין 1942 עד 1944. ב- 1944, קצת לפני הגירושים, יצאו שוב פעם החוקים הגזעניים, כמו יהודי לא היה יכול לעבוד במקצוע או במקום מסוים, ויהודי לא היה יכול לקבל רישוי לעסק...

 

בית הסוהר

והרישוי לעסק הזה זה מזכיר לי: אבא שלי לא היה לו רישיון ,הוא עבד כל הזמן בלי רישוי, שרישיון גם אי אפשר היה לקבל בלי תעודת אזרחות של המדינה, והמון פעמים תפסו אותו והחרימו לו את הסחורה וישב שבוע

שבועיים בבית סוהר בגלל זה. בתקופה הנ"ל עוד הגבירו את הפיקוח על הדברים האלו, והרבה יהודים לא יכלו לעבוד. אמנם הם לא הגיעו לידי רעב, בגלל שהקהילה דאגה לכל העניים ולכל הנצרכים, זה היה מאוד מאוד מאורגן. עם המיסוי על השחיטה, וכל מיסי הקהילה עשיר הוא שילם כפול וכפל כפליים, שזה יוכל לכסות גם על הנצרכים וכן עם השכר לימוד ב-״חדר״. השכר לימוד ב״חדר" היה על עשירים, ככה שזה יכסה את המשכורות של המלמדים, וכו'.

עד... ב-1944 אח״כ, כשיצאו כבר החוקים, עם הטלאי הצהוב, אז היו צריכים גם חנויות לסגור בשעות מסוימות, לפני הזמן, ואסור היה ללכת בלי הטלאי. ואז הכירו אותך כבר מרחוק, זה היה טלאי צהוב כזה שהוא - הגביר את האור, החזיר אור, אז יכלו לראות אותך מרחוק, כך שיכלו להיטפל אליך בקלות, אם אתה העזת להתהלך בשעות לא נוחות מבחינה בטיחותית. ב־ 1944 במרץ, נדמה לי שפסח היה במרץ, אם אני לא טועה, כשהגרמנים עוד לא נכנסו - אני יודע, שהיה לי אח גדול, זה שנשאר בבירקנאו, הוא היה יליד 1924, והוא היה כבר בכל זאת בחור בן 19, הבין בפוליטיקה, הוא מאוד התעניין בפוליטיקה. אבא כבר לא היה בבית. והוא הלך לפעמים לשמוע חדשות ־ היו מקומות מסוימים שאפשר היה לשמוע חדשות מחוץ לארץ ־ את הבי.בי.סי., באנגלית, כך ידעו הרבה יותר טוב את הנעשה בעולם שם נודע שהגרמנים עומדים לפלוש להונגריה. אני זוכר את זה כאילו שזה היום. הוא בא הביתה, בריצה בחור גבוה, צעיר, בן 19, מחבק את האימא ובוכה, ולא יכול לפתוח את הפה, ובוכה, ובוכה, ובוכה, ולא יכול להירגע. ואנחנו את כל זה רואים. בתור ילדים ־ דבר כזה נחרט בזיכרוני - עד שאימא הצליחה להרגיע אותו, והוא סיפר לה ושאל מה יהיה אתנו? ואז הוא סיפר שהגרמנים עומדים לבוא, לפלוש להונגריה. את משמעות הדבר אני לא הבנתי, אבל את האסון חשתי. עם עצם הראיה הזאת, והניחומים שאימא הרעיפה עליו, הבנתי שאסון גדול עומד להתרחש, את המעמד הזה קשה לשכוח. גם קשה להעביר את המסר הזה, את ההרגשה הזאת מאותו מעמד. 

 

ככה העניינים המשיכו להתגלגל, ושמענו פה ושם כל מיני דברים, אבל שוב פעם היינו קטנים מדי כדי להבין את המשמעות הדברים. עד שבפסח התחילו להכין אותנו, גם את הילדים ואמרו שאנחנו הולכים למקום שהולכים לעבוד כל היהודים יאספו. מתי זה היה ־ הם ידעו תאריך מדויק, אני לא יודע. הם ידעו והכינו אותנו. הם הכינו בגדים, והכינו כל מיני מאפה, שהם עומדים לקראת הנסיעה. כמובן כל האפיות האלה זה הכל היה אחרי פסח.

המשך קריאה

 

 

אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 2 גירוש לגטו
בחזרה לבוכנוואלד - יומן מסע 13.04.2015