ערב חג שני של פסח
03:14 השעון מצלצל חושך בחוץ. אני קם במהירות מהמיטה ומתלבש. כל הבית מתעורר. ליסה קמה וגלעד קם. הוא יורד למרתף להעיר את סבא שישן אצלנו. מוקדם יותר בערב נסעתי לניר גלים בכדי לאסוף את סבא. גם חיים היה שם כדי לקבל כדורי דיובן שנגמרו לו. בקשתי מחיים להביא לי "כובע שואה" אותם כובעים קסקט מצחיקים אותם חבשו פעם. הוא הגיע עם מבחר כובעים אבל בחרתי את הכובע חום של אבא שלי.
אני הולך להעיר את נועם שנמצא ברגילה אבל הוא כבר מוכן ליד האוטו. נוסעים מהר לנתב"ג מגיעים לטרמינל 1 המעלה בי זכרונות ישנים. פעם נהגנו לצאת רק מכאן והיה מאוד צפוף. היום הטיסות הזולות של UP יוצאות מכאן וזו הטיסה שהחברים בבוכנוואלד רכשו. לפחות אין כמעט אנשים והבידוק נעשה במהירות. אבא יושב בפינה ומכניס משהוא לבטן על מנת שיוכל לקחת כדורים. באוטובוס מביטים מסביב ורואים רק אנשים צעירים. "מעניין" חשבנו שיהיו כאן הרבה זקנים. מגיעים לבית הכנסת בטרמינל 3.
מתחילים להתפלל קצת מוקדם אז אומרים פסוקי דזימרה. נכנסים לדיוטי פרי לשטוף את העיניים אבל לא קונים כלום במיוחד כי עוד פסח והוויסקי כידוע – חמץ. אין הרבה זמן וכבר עולים למטוס. אבא יושב במעבר ואני באמצע. לידי גברת שנראת בת גילי. אני חושב לעצמי אולי גרמניה. מביטים סביב כן יש כאן כמה זקנים אז כנראה אנחנו במטוס הנכון.
מתחילים לשוחח והיא מציגה את עצמה בתור נטע. לשאלתי מה היא עושה היא עונה "כמוכם" אבא שלי גם כאן יושב כמה שורות קדימה עם בעלי יאיר שרת.
אבא יושב ליד המעבר. בצד השני הוא מכיר את ישראל לזר ואשתו. ישראל יליד צ'כוסלובקיה גם העשה מסלול דומה.
כשעתים וחצי לאחר תחילת הטיסה מגיע אלינו דייל ושואל "מר שמעוני, האם אתה מעוניין לבקר בתא הטייס?" רוחי אחותי העומדת בקשרים עם אל על סידרה לנו ביקור. אבא היה קצת נבוך ואני מיד אמרתי "מאוד נשמח" . לאחר שנבדקו הדרכונים שלנו הוכנסנו אחר כבוד לתא הטייס שם דיברנו עם חגי הקברניט. סיפרתי לו על קבוצת הנוסעים המיוחדת שלו בדרכה לציון 70 שנה לשחרור בוכנוואלד. חגי היה מאוד נחמד ושאל כמה שאלות. לי זו הייתה קצת הרגשה שהקרקע נשמטת מתחת רגלינו אבל הנוף מדהים. חזרנו לקשקש קצת עם נטע שישבה בשורה שלימים חלקנו איתה ומשפחתה חוויה מדהימה שהפכה אותנו לאחים לגורל.
נחיתה ברלין בשדה הקטן המיועד לטיסות זולות. ביקורת דרכונים ויציאה. התקבלנו על ידי אדם גרמני חבוש במשקפיים ודובר עברית. לידו עמדו שני מגישי עזרה ראשונה של הצלב האדום במדים אדומים בכיסא גלגלים ובבלון חמצן. הם היפנו אותנו לאוטובוס שעמד בסמוך. הנהג עבד קשה והעמיס לנו את המזוודות ואחרי שעה קלה יצאנו לדרך ארוכה שהיית אמורה להימשך 3 שעות. "אנו מתכוננים לעצור אחרי שעה ואחר כך נמשיך במשך שעתיים עד ויימר" אמר דניאל וחילק לכולם שקיות צהרים עם כריכים. אנחנו קיבלנו שקיות עם בננה תפוז וקופסת מצות בלי שום הכשר. בשלב זה חשבתי איזה מזל שיש לי אישה כזו שדואגת מראש להכין כל כך הרבה לחמניות של פסח. אז וויתרנו על המצות והמשכנו לכריכים של ליסה. עצרנו כעבור שעה ומשהו בתחנת דלק אבל גם כאן אי אפשר היה לגעת בכלום בגלל פסח. עלינו אחרי התרעננות והמשכנו בנסיעה. כעבור חצי שעה פקק. אבל לא כזה שממשיכים בו לאט אלא כזה שלא זזים מילימיטר.יצאנו מהאוטובוס וחיכינו על הכביש ועל הדשא במשך שעה וחצי עד שיפנו את תאונת הדרכים שהתרחשה לפנינו.
סופסוף לאחר כמעט חמש שעות הגענו לווימר אחר הצהריים רצוצים. האוטובוס התפתל בין הרחובות הצרים של העיר העתיקה ונעצר לפני מלון Elephant. לידו שלט " נוסד בשנת 1696". לפני הנסיעה קראתי קצת על המלון וראיתי תמונות של היטלר נואם מעל גבי המרפסת. לא רציתי לשוחח על זה יותר מידי כי חששתי שאבא שלי לא ירגיש בנוח. בסופו של דבר הרגשנו בנוח והיה טוב לא לדעת שהיטלר היה בחדר ממולנו....
אלא מכם שרוצים לראות תמונות של היטלר במלון לחצו כאן.
התכנסנו במרתף היין של מלון Elephant להיכרות ראשונית. לוח הזמנים שחולק לא היה כל כך בהיר מאחר והוא פירט את כל אחת מהתכניות או הראיונות של חברי הקבוצה.
לאחר הבהרות נכנסנו לארוחת הערב ולאחריה אני שואל את הצוות בכניסה "מי זו פרדריקה?" פרדריקה ניהלה איתי את תכתובת המיילים לפני הנסיעה והיא כבר אז, חודשים לפני האירוע התרשמנו שהיא יוצאת מגידרה בכדי לסייע בכל פרטי ובמיוחד לגבי גורלו של יהודה האוזר , אח של אבא שנעלם לא שלושה ימים לפני השחרור. בכל אופן הצוות מצביע על פרדריקה ואני מציג את עצמי. אני אומר לה "שנייה, יש לי משהו בשבילך", ורץ אל החדר ושולף שקית אריזת מתנה ובתוכה שני קרמים מים המלח. פרדריקה עונה משהו בסגנון "או אני אצטרך את זה לרגליים הכואבות שלי" אנו צוחקים ונפרדים בתודה. לאחר מכן אנו עולים לחדר התפללנו, עשינו קידוש על יין קברנה סובניון של ייקב פסגות אות הבאנו בבקבוק פלסטיק. ובזה תם היום המתיש שהתחיל מוקדם בבוקר.