• אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ.  כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר.  ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות, לא היו להם הורים,  ולא היו להם ילדים.  הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן.   הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו.  השם שלהם היה המספר.        ק.צטניק

    אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ.
    כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר.
    ק.צטניק

  • העבר לא עבר.  העבר עדיין כאן.

    העבר לא עבר. העבר עדיין כאן.

  • ניצולים, בני משפחות בני הדור השני והשלישי, מוזמנים לקחת חלק בהעברת המורשת. התגייסו להעלות את הסיפור של הניצולים ושלכם, אלו שגדלו בבית של ניצולים. תארו את חוויותכם וסיפורם של הניצולים. הצטרפו וכתבו בלוג או העלו את הסיפור של יקיריכם

    ניצולים, בני משפחות בני הדור השני והשלישי, מוזמנים לקחת חלק בהעברת המורשת. התגייסו להעלות את הסיפור של הניצולים ושלכם, אלו שגדלו בבית של ניצולים. תארו את חוויותכם וסיפורם של הניצולים. הצטרפו וכתבו בלוג או העלו את הסיפור של יקיריכם

  • אנחנו ניצולי בוכנוואלד, המשפחות, הדור השני והשלישי מבקשים להנציח ולתאר את שעבר עלינו ועל יקירנו במחנה המוות בוכנוואלד

    אנחנו ניצולי בוכנוואלד, המשפחות, הדור השני והשלישי מבקשים להנציח ולתאר את שעבר עלינו ועל יקירנו במחנה המוות בוכנוואלד

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4

בחזרה לבוכנוואלד - יומן מסע 12.04.2015

בחזרה לבוכנוואלד - יומן מסע 12.04.2015

למרות שיום השחרור היה אתמול, היום נערך הטקס המרכזי. ארוחת בוקר היום הגיע קפואה. פסח עדיין נמשך במטבח ואנו ממשיכים לקבל מנות כשרות לפסח עם מצות.....
הפעם נוסעים באוטובוס חזרה לתיאטרון. נראה לי שברגל יותר מהר. בדרך רואים המון משטרה וכוחות בטחון.
בטקס שוב נאומים עם תרגום סימולטני. קצת קשה להקשיב בגרמני אח"כ לקבל תרגום באנגלית כדי שאני אוכל לתרגם בעברית.....בכל אופן נשיא האיחוד האירופי דיבר יפה ואמר בניגוד למה שאובמה אמר: היהודים בצרפת בהיפר כשר נרצחו היות והם היו יהודים. זה די ברור אבל ברור שאין לו הרבה כח.


לא נשארנו עד לסוף כי קשה היה להבין. חזרנו ברגל לארוחת צהרים זריזה כי ההסעה למחנה עומדת לצאת בקרוב.
עולים על אוטובוס למחנה בוכנוואלד. האוטובוס עוזב את ויימר ומתחיל בעליה. אבא נדרך. "אתה רואה את העלייה הארוכה" הוא אומר. מגיעים לפסגת ההר האוטובוס עובר על פני רציף הרכב,  בו אבא הגיע לפני 70 שנים,  ומגיע לשער של המחנה.

 

אבא יורד מהאוטובוס. אני עוד רץ כדי לתפוס תמונה של השלט "בוכנוואלד על האוטובוס" סבא לא ממתין ומתקדם לעבר השער. בשער כיתוב בלטינית שמשמעו "כל אחד עם מה שמגיע לו". רק מלחשוב על המשמעות עוברת בי צמרמורת.


אאליעזר שמעוני מגיע חזרה לבוכנוואלדאבא עובר את השער וכאן נשבר ופורץ בבכי. קשה קשה נורא. אני בוכה רק כשאני נזכר במראה. אנו מוקפים במאות אנשים עם דגלים שונים ובמיוחד המון גרמנים ובתוכם הולך אבא ובוכה. אני מאבד את הריכוז ולא יודע אם לבכות ביחד אות לנסות ולהוביל אותו. אבא נעמד בין הגרמנים אך אני מוביל אותו לאוהל מיוחד עם כסאות עבור הניצולים. מתחיל הטקס . אבא נרגע. שוב מדברים הרבה הפעם בצרפתית. המילים עוברות מעלי ואני טמון בסערת רגשות. לאחר מכן עולה יהודי בן 102 ומתעמת עם הרוסיים והקומוניסטים. הוא טוען שלא הייתה מרידה אלא הגרמנים עזבו כי האמריקאים התקרבו. הם טוענים שהמרד שלהם הבריח את הנאצים ורק אח"כ האמריקאים הגיעו בשעה שלוש ורבע. השעון מעל השער מראה את השעה הזו.

המוני אנשים אנו מופנים לאוהל הניצולים ומתיישבים. מנסים להבין את הנאומים עם תרגום סימולטני. אבל אני מרגיש שאבא לא שם. הוא פשוט יושב ומרגיש את מחנה, בוודאי לא מאמין שהוא שוב שם.

הנאומים מתמשכים, הקומוניסטים קוראים קריעות בוז לישיש ובסוף מישהו מוריד אותו מהפודיום מאחר והוא מדבר יותר מידי זמן. הקהל עומד מסביב לאנדרטה השקועה באדמה.

על גבי האנדרטה ישנם זרים ממדינות שונות. כל ניצול קיבל ורד כדי להניח. אבא מניח ורד צהוב סומוך לזר של ישראל, ומיד שולף נרות ומדליק על האנדרטה של האפלפלץ. מכאן יצאו המשלוחים האחרונים ומכאן כנראה יצא גם יהודה. הדוד שלי 3 ימים לפני השחרור.
אליעזר שמעוני - הדלקת נרות בבוכנוואלד

יורדים לאנדרטה היהודית. בדיוק הסתיימה תפילה יזכור. אבא עוד מספיק לומר קדיש עם מניין של אנשים. לאחר מכן הוא מניח אבן על יסודות הצריף הסמוך.

אנו יורדים לצריף 66 ביחד עם משפחת קמינסקי. הניצול מריאן, הבת נטע שרת ובעלה יאיר והאחות שרה. המחנה היה מחולק למחנה הגדול בחלק העליון והמחנה הקטן. צריף 66 היה במחנה הקטן. מתלווה אלינו הסטוריון גרמני. אנו הולכים בדממה. מגיעים לאנדטה שלפני צריף 66 . אנו קוראים בהתרגשות את השלט:

באתר זה מצא "המחנה הקטן" הנודע לשמצה. מחנה זה הופרד מהמחנה הראשי בגדר תייל חשמלית והכלואים בו נידונו לסבל הנורא ביותר בבוכנוואלד. החל מסוף שנת 1942 נכלאו בו פולנים, רוסים, צרפתים והולנדים כאסיריו הראשונים. בחודש ינואר בשנת 1945 נודע "המחנה הקטן״ בשמו החדש "מחנה היהודים", מכיוון שרוב אסיריו היו יהודים וביניהם ילדים שהוריהם נרצחו על ידי הנאצים. רוב היהודים הובלו למחנה זה ממחנה ההשמדה אושוויץ וממחנות אחרים במזרח אירופה. אחוז גבוה ממקרי המוות שאירעו במחנה הריכוז בוכנוואלד היה בשנת 1945 בתוך "המחנה הקטן" שאיכלס אז כ־20.000 אסירים. התנאים בו היו תת-אנושיים. באורוות סוסים מחוסרי חלונות, שרצפתם היתה מטונפת ובמקורן נועדו לאכסוך חמישים סוסים בלבד, נדחקו כאלפיים אסירים, וזאת ללא מים זורמים, ביוב או חימום, חלק מהאסירים חיו באוהלים. בוץ סמיך הקיף את המקום. מנות המזון היו מזעריות לעומת אלה שניתנו לאסירים במחנה הראשי ושתיית מים נמנעה מהם לעיתים קרובות מאחר ולרשות האסירים עמד בית שימוש אחד בלבד, נאלצו רובם להשתמש בקערות המזון שלהם כסיר לילה לעשיית צרכיהם. בשנת 1945 עמדה באויר דרך קבע צחנת הפרשותיהם של בני אדם. גוויות בני אדם היו מפוזרות בשטח הפתוח ומספר המתים עלה מיום ליום. המחנה הקטן היה מקום בו חוסר האונים היה משווע, ואלה שהושלכו לשם מצאו את מותם עקב קור, רעב, התייבשות, עבודה מתישה, מחלות ומגיפות מדבקות שהתפשטו שם. בימים האחרונים לפני שחרור מחנה בוכנוואלד היוו אסירי המחנה הקטן יותר ממחצית מכלל האסירים שנשלחו לצעדות המוות ולמשלוחי הרכבות שבמהלכם נהרגו עשרות אלפי אסירים לאחר השחרור, בעוד שהמחנה המקורי נשתמר ואף הוקמו בתוכו מספר מצבות
זיכרון, נמחק המחנה הקטן לחלוטין ושטחו הצמיח עצים ושיחי בר לכל עבר. האתר הוזנח על ידי שלטונות מזרח גרמניה עד לשנת 1990. חלק מניצולי המחנה התיישבו בארצות הברית הם וצאצאיהם תרמו להקמת אתר זכרון זה.

 

לאחר מכן ממשיכים עוד קצת למטה ואז מגיעים לצריף עצמו. כ- 2000 ילדים עד גיל 16 היו בו. כ- 970 ניצלו רובם בזכות ראש הצריך אנטונין קלינה שרק לפני מספר שנים קיבל את אות חסיד אומות העולם לאחר שנפטר.

הולכים בדממה בין שרידי הצריף ויסודותיו. לידו כלוב מתכת ובו שברי סירים וקערות מהתקופה. לאחר כמה דברי הסבר אני מוציא את המכתב שכתבתי לאבא ומקריא אותו:

אבא היקר
בעמדנו בחרדת קודש במקום זה מילים אינן יכולות להתחבר ולמשפטים המתארים את הרגשות. כאן במקום הארור והקדוש הזה עוצב חלק נכבד מאישיותך. באושוויץ אבדתך את רוב משפחתך, שללו את זכותך לחיים והפכת למספר. שרדת את צעדת המוות וכאן בבוכנואלד איבדת את אחיך וכמעט גם את חייך. צריף 66, אפלפלץ, הוצאות להורג, טיפוס. חזרת הביתה רק כדי לגלות שלהוציא אח אחד, לא נותר מהמשפחה שלך בת 9 הנפשות אף אחד בעולם.
אליעזר שמעוני ליד בלוק 66ק.צטניק במשפט אייכמן כתב: "אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר"  המספר שלך A5956   ואתה היית שם והצלחת לחזור לעולם.
כאן מתחיל סיפור הגבורה שלך. ממעמקי תהומות, מתחתית השאול, כשהפצעים הפיזיים והנפשיים חרוטים בגופך ובנשמתך, הצלחת לטפס אט אט, שלב שלב תוך שמירה על שפיות בחזרה לחיים בנית את עצמך וביחד עם אמא הצלחת להקים יד ושם ומשפחה לתפארת . נלחמת ואתה עדיין נלחם בגבורה בפצעים שלעולם לא יגלידו, בחרש ותוך נשיכת שפתיים בכדי לא ליפול למעמסה על אחרים.
לאורך כל חיינו לימדת אותנו לשמור על המשפחה. זה היה משפט המפתח שלך.  

אבא היום אנחנו מספיק חזקים כדי להמשיך ולשאת את המעמסה. אנו מוכנים לשאת בנטל. אתה לא צריך יותר לשמור הכל עמוק בלב. אתה לא צריך יותר להגן עלינו. אנחנו כאן כדי להקל ולסייע לך בהרגשות, במחשבות ובהרהורים. תמיד אמרת לנו שהכי חשוב זה לדאוג למשפחה. היום המשפחה רוצה לדאוג לך בחזרה כדי שהכאב יהפוך ליותר נסבל. עצם החזרה לגרמניה 70 שנה לאחר השחרור בבוכנוואלד הינו הניצחון שלך. למרות המחיר הכבד, אתה חוזר כשם ולא כמספר, אתה חוזר כצד המנצח שנשאר אנושי ומוסרי למרות כל הזוועות, והצליח להקים משפחה ומולדת.
אני כאן בשם כל חיים ורוחי, הנכדים והנינים, מבטיח לך שאנחנו נמשיך להעביר את מורשת השואה של המשפחה שלך ושל אמא כל עוד נשמה באפינו.
לעולם לא נשכח.

בין הדמעות אני חושב לעצמי – אני חייב להצליח לקרוא אותו עד הסוף. הקול שלי נשבר והבכי יוצא החוצה. פשוט יוצא ויוצא. לא הצלחתי לראות מסביב הרבה אבל ראיתי שאבא בוכה וגאה. אני לא יודע אבל נראה לי שגם אחינו לגורל בכו. רק הגרמנים וההסטוריון שעמדו סמוך עמדו והביטו משתאים. נראה שלא צריך היה להבין את העברית כדי להבין את הרגשות שעברו בין הנוכחים.

ממשיכים בשקט ועולים לכיוון השביל. אני מתחיל לדבר עם ההסטוריון שמלווה אותנו. אני שואל אותו לשמו והוא עונה בתחילה בתחילה משהו שנשמע לי כמו "היטלר". צמרמורת עוברת בגב שלי ואני משתתק ואז הוא אומר ומאיית "הירטה"  Hirte ואז אני נרגע. רונלד הירטה  מצביע על מקומו של הקולנוע. אותו קולנוע היה המקום בו אבא אחד מארבע פעמים ניצל ממות די בטוח. אנו היינו עייפים רגשית ופיזית. החלטנו להתחיל לחזור לכיוון השער. משפחת קמינסקי המשיכה עם ההסטוריות לכיוון בית הזונות בו מריאן קיבל סוכרייה או אוכל מאחת הנשים.

בעליה של בוכנוואלדהגענו לאחר מאמץ בעליה לשער. צוותי התקשורת הרבים אוספים את הכבלים. כל האוטובוסים נסעו. הפרחים נשארו רעננים על האנדרטה והנרות של אבא כבר כבו. יוצאים מהמחנה. ניגש אלינו בחור גרמני ומצביע לעבר רכב הסעות. הוא רואה את מצבינו ורץ למשרדים להביא לנו כוסות זכוכית עם מים. לאחר מכן הוא חוזר שוב עם עם בקבוקי מים. מצטרך אלינו אותו ישיש בין 102 שנאם בטכס.  המלווה שלו מסבירה לי את הסיפור עם הקומוניסטים. הוא אמר שהשומרים במחנה עזבו ביום השחרור בערך בשעה 11. והאמריקאים הגיעו בשעה שלוש ורבע. לעומת זו הקומונסיטים שפחדו לחזור לרוסיה כאסירים מחשש מוות או הגליה טענו שהיה מרד והם גרשו את הגרמנים. כך או כך אני רק מלא הערכה איך אדם בגילו יכול לנאום במשך חצי שעה.

חוזרים למלון לארוחת ערב רשמית עם נשיא טורניגיה שזה מחוז בגרמניה. אין לי כח לחליפה ואני מגיע עם חולצה לבנה. סוף סוף נגמר פסח והפעם מגיעה ארוחה עם לחם במקום עם מצות. התפריט מאוד דומה לזה המוגש במלון אך למרות שהוא מוגש ברמה בינלאומית על ידי המלצרים הכי אדיבים ומקצועיים שראיתי, הטעם של האוכל הכשר הוא ברמה של מסעדת פועלים מינוס (בלי להעליב כמובן את מסעדות הפועלים). כמובן במלון מגישים מנה ראשונה, עיקרית ואחרונה ללא בחירה. הפעם וויתרנו על היין והתרכזנו בבירה גרמנית מעולה.
הגורל זימן וישבנו ליד אלכס מובשוביק אביו של יוצר הסרט בלוק 66. הוא סיפר לנו המון על הסרט. הארוחה הסתיימה אחרי השעה עשר כך שצנחנו על המיטות. אבא מיד נרדם מבלי להתקלח ואני התחלתי לעבוד.
בסופו של דבר העייפות הכריעה גם אותי וצנחתי על המיטה תשוש.

המשך ליום הבא

בחזרה לבוכנוואלד - יומן מסע 13.04.2015
שבעים שנה לשחרור בוכנוואלד