• אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ.  כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר.  ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות, לא היו להם הורים,  ולא היו להם ילדים.  הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן.   הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו.  השם שלהם היה המספר.        ק.צטניק

    אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ.
    כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר.
    ק.צטניק

  • העבר לא עבר.  העבר עדיין כאן.

    העבר לא עבר. העבר עדיין כאן.

  • ניצולים, בני משפחות בני הדור השני והשלישי, מוזמנים לקחת חלק בהעברת המורשת. התגייסו להעלות את הסיפור של הניצולים ושלכם, אלו שגדלו בבית של ניצולים. תארו את חוויותכם וסיפורם של הניצולים. הצטרפו וכתבו בלוג או העלו את הסיפור של יקיריכם

    ניצולים, בני משפחות בני הדור השני והשלישי, מוזמנים לקחת חלק בהעברת המורשת. התגייסו להעלות את הסיפור של הניצולים ושלכם, אלו שגדלו בבית של ניצולים. תארו את חוויותכם וסיפורם של הניצולים. הצטרפו וכתבו בלוג או העלו את הסיפור של יקיריכם

  • אנחנו ניצולי בוכנוואלד, המשפחות, הדור השני והשלישי מבקשים להנציח ולתאר את שעבר עלינו ועל יקירנו במחנה המוות בוכנוואלד

    אנחנו ניצולי בוכנוואלד, המשפחות, הדור השני והשלישי מבקשים להנציח ולתאר את שעבר עלינו ועל יקירנו במחנה המוות בוכנוואלד

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4

בחזרה לבוכנוואלד - יומן מסע 13.04.2015

בחזרה לבוכנוואלד - יומן מסע 13.04.2015

יום שני

גם אני וגם אבא ישנו חזק והתעוררנו יחסית מאוחר. "אבא אוספים אותנו עוד חצי שעה" . אנו יורדים מהר לאכול ובכוונה פותחים שולחן חדש כדי לא להתעכב בשיחות ארוכות. בשעה 9:10 מגיעים ללובי. פרדריקה מצוות האירוע אומרת לנו שהנהג של הרכב יאסוף אותנו רק עוד חצי שעה. אני אומר לה שזה לא טוב לנו כי אנחנו צריכים לחזור בזמן בשל הרצאה בבית הספר מאוחר יותר. עוברות כמה דקות והיא מגיע אלינו ואומרת "אני לוקחת אתכם עם הרכב שלי" נכנסים לאאודי שלה. היא לא מדברת הרבה. רק מספרת כמה זמן היא בעבודה ושהיא למדה היסטוריה ושהיא התחתנה לא מזמן.

קרמטוריום בוכנוואל אז והיוםאחרי מספר דקות אנו יוצאים מהעיר ומתחילים בעליה התלולה לכיוון בוכנוואלד. פרדריקה חונה את הרכב לפני בניין משרדים גדול ואומרת "כאן הייתה המפקדה של ה- SS " בחוץ ממתין לנו טורסטן – העובד בארכיון ומעשן סיגריה. אנו נכנסים לבניין . צמרמורת עוברת בגבי. מסדרון ארוך המון דלתות הכל בקווים ישרים. אני מדמיין את המסדרון מלא בקציני ה- SS. אנו עולים במעלית ונכנסים לחדר ישיבות. לא צריך להיכנס לארכיון כי טורסטן כבר הכין קלסר עם כל החומר. הוא מתחיל בסקירה קצרה ואחר כך פותח את הקלסר ומתחיל להוציא מסמכים. כרטיס האסיר של אבא, שם, מספר, תאריך , תפקיד, הורים כתובת מספר היד של אושוויץ וגם חתימה של אבי : דג'ו האוזר. לאחר מכן את כרטיס החפצים הריק ( הוא הגיע מאושוויץ). למרות האלפים שהגיעו מאושויץ וממקומות נוספים כשרק בגדים קלים לגופם, הגרמנים לא וויתרו על הביוקרטיה והנפיקו לכל אחד כרטיס חפצים. כמו כן כרטיס הדואר העוקב אחר דברי דואר שמגיעים למחנה.  שני הכרטיסים למותר לציין נושאים רק את שמו של אבי אבל חוץ מזה הם ריקים. המסמך הבא היה שטורסטן מוציא הוא מאוד מעניין: זהו מעין כרטיס עבודה שמתאר שאבא עבר סלקציה והוא כשיר לעבוד. הכרטיס מציין שבתאריך 1/3/45 אבא נשלח לעבודה בצריף של נכים ולאחר מכן בתאריך 3/3/45  נשלח למחנה הולצן שליד הנובר במרחק של כ-100 ק"מ מבוכנוואלד. טורסטן מתאר שאין הרבה צילומים מהולצן אבל אסיר צרפתי שבילה שם צייר את המחנה וישנו ספר ציורים בנושא. לאחר מכן ממשיכים לדבר. אבא מתאר את מה שהוא זוכר מהולצן וזה המון בוץ. אבא ניצל לפחות 4 פעמים. לפני השחרור לא היה אוכל והגרמנים פיתו את היהודים להגיע ולקבל חתיכת לחם. מיד לאחר שקיבלו את הלחם המשיך התור והסתיים בטרנספורט לאחד משלושת מחנות השמדה: טרזנשטייט דאכו ועוד אחד בדרום. כל התהליך התבצע בתוך צריף קולנוע: נכנסו בדלת אחת ויצאו בשנייה. סיפרתי את הסיפור לטורסטן עוד במלון והוא פתאום שולף תמונות של צריף הקולנוע מבפנים ומבחוץ. אבא מתרגש ומרגיש סיפוק כמי שאומר "לא המצאתי כלום. הכל היה במציאות" לבסוף אנו מדברים על יהודה. טורסטן מתאר את מספר הבלוק של יהודה ואומר שזה נחשב כבלוק טוב. אבל לאחר מכן הוא אומר שבתאריך 7/4/46 היו במחנה 48 אלף אסירים אבל השתחררו בתאריך 11/4/45 רק 21 אלף. מכונת המוות עבדה מהר ורוב הסיכויים שהוא עלה על אחד הטרנספורטים. לאחר אנו מדברים על התקופה לאחר השחרור בה אבא שכב 3 חודשים בבית החולים במחנה. וכאן עולה סיפור חדש שזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבא סיפר שבסוף התקופה האסירים מצאו אוצר תכשיטים של הנאצים שהיה מוחבא. כל אסיר קיבל פריט כל שהוא. אבא קיבל שעון כיס עם מכסה ושרשרת. הוא שמר על השעון מכל משמר אבל כשהוא גורש לקפריסין לאחר שהוא ניסה לעלות עם כנסת ישראל, הבריטים לקחו לו את השעון.
אנו מסיימים את הביקור במשרדים. בדרך למטה שוב עוברת בי צמרמורת ה- SS. נכנסים למחנה. תוך כדי שיחה. ופונים ימינה לכיוון הקרמטוריום. נכנסים דרך חדר הפתלוגיה. עוברים חדר נוסף .
על הקיר תמונה של עגלה עמוסה גופות סמוך לקיר המשרפה עם החלונות. דרך הדלת הפתוחה אנו רואים בדיוק את אותו הקיר ומדמיינים את העגלה עם הגופות לצידו. עוברים חדר. ישנם שלטי הנצחה גם בעברית. בחוץ מאוחסנים כדים בהם מלאו את האפר של מתים כדי לשלוח למשפחות בשנים הראשונות של המחנה. נכנסים לחדר הקרמטוריות. דממה. החדר מלא בפרחים מהטכס של אתמול. בצד פתוחה דלת רחבה דרכה העלתה מעלית את הגופות מהמרתף. הגופות הגיעו מבחוץ למרתף ושם אוחסנו עד לשרפתם. טורסטןאומר לנו שהדלק לקרמטוריום מגמר כבר בחודש מרץ כך שבחודש האחרון כברו את הנרצחים בשלושה בורות גדולים סמוך לאנדרטה בכביש המוביל אל המחנה. האווירה קשה. ואני רואה שמאוד קשה לאבא. אנו יוצאים. אבא לא רוצה לרדת למרתף הספיק לו. ממשיכים כלפי מטה ועוברים את מקום צריף 12 שהיה בית החולים שם שכב אבא שלושה חודשים לאחר השחרור. לא המשכנו למטה אנו רואים את בניין התצוגה הסגור בימי שני ולידו את בניין הסניטציה. אבא נזכר שהחומר היה שורף על העור.
חוזרים למבנה השער ואני מוציא את הדגל שהיה איתנו באושוויץ. אבא חותם על הדגל ומצטלם איתו. פתאום נזכרנו שיש לנו עוד נרות. אבא רוצה להדליק אותם בקרמטוריום. חוזרים לקרמטוריום ואבא מדליק 5 נרות. שתי גרמניות עומדות בצד ומביטות במבט של עצוב.
יוצאים מהמחנה. והולכים למרכז המבקרים. מזג האויר קר מאוד אבל מי אני שאתלונן... פרדריקה צריכה לבוא לאסוף אותנו. טורסטן נותן לנו עוד חומר ואז יוצאים החוצה. טורסטן פתאום רץ בחזרה למרכז מבקרים ומביא איתו את ספר הציורים של מחנה הולצן. אני רואה שהמחיר 18 אירו. אבל הוא פשוט נותן לנו. פרדריקה מגיעה בדיוק בזמן. ומתחילים לרדת מההר. בדרך למטה אנו רואים תמרור של צפרדעים. אני שואל את פרדריקה מה זה? והיא מצביעה על גדרות ירוקים נמוכים בגובה של כ-30 ס"מ משני צידי הכביש המונעים מצפרדעים מלקפוץ ולהידרס על הכביש. אנו מאמינים שגרמניה שאנחנו פגשנו היא אחרת.

נכנסים בחזרה אל המלון וישר לצהרים. צריך להזרדז כי אבא אמור לנסוע עוד חצי שעה ולדבר בבית הספר הבינלאומי של ווימר. אני זוכר שכתבתי ברישום שהוא לא מעוניין לדבר, אבל כשהגענו ראינו שהוא משובץ ואבא הסכים לא לבטל. מסיימים את הארוחה וממתינים בלובי. "מר שמעוני?" מישהו שואל. "אני מנהל בית הספר ובאתי לקחת אתכם". נכנסים לרכב שלו "נקיתי את הרכב לפני שהגעתי אבל יש לי ילדים אז אני מתנצל על הלכלוך" אני חושב שהלוואי שהרכב שלי היה נראה כך.
מגיעים לבית הספר. מקום של שמחה צעקות וצחוקים לאחר מחנה המוות אנו מובלים לכיתה וכל התלמידים כבר ישובים בשקט. כמה מורות מפוזרות. כמה דברי פתיחה ואנחנו מתחילים. הסידור היה שאבא ידבר ואני יתרגם באנגלית. אני מתחיל ואומר לתלמידים שהם בני מזל כי זה פעם ראשונה שהוא מדבר לפני קהל על השואה. הסיפור של אבא קולח. אנו מסונכרנים כי אני מכיר כבר את הסיפור וגם יודע להרחיב. התלמידים מתנהגים למופת. לבסוף מגיעות שאלות. נראה היה שהם ממש רוצים לדעת איך אבא מרגיש. המורות מאוד מתרגשות ובסוף כולנו מצטלמים. חוזרים במונית של בית הספר למלון. ואין לנו הרבה זמן כי צריך לצאת להקרנה של הסרט בלוק 66 במרכז MonAmi. מתיישבים עם חלק גדול של הישראלים. הסרט מתחיל מסופר בו על ארבעה מהניצולים. החלק החשוב מבחינתנו היה לראות תמונה של ראש צריף 66 שהציל את מאות מהילדים בימים האחרונים. קראו לו אנטונין קלינה. הוא היה צ'כי קומוניסטי. בסרט ישנה תמונה שלו מהימים במחנה ואח"כ ראיון שלו שנערך כמדומני בשנות ה-80 או ה-90. רק בשנתיים שלוש האחרונות  קלינה הוכר כחסיד אומות העולם אך זה כבר היה מאוחר מידי בשבילו.
מאחר והיה לנו יום ארוך מאוד אנו חותכים לחדר מיד בסיום הסרט.

מגיעים למלון. ארוחה אחרונה כשרה לפסח... וישר לארוז ולישון

 

יום שלישי - 14.04.2015

בעיקרון לא היה צריך להיות בלוג ליום הזה. התענית הייתה יציאה ב- 5:30 בבוקר והגעה לשדה בין שמונה לתשע. הטיסה יוצאת ב- 10:55. עולים על האוטובוס נוסעעים ונוסעים. בדרך דניאל מחלק שום כריכים וראה איזה פלא אנו מקבלים שוב מצות גרמניות אותם מעבירים מיד ליפתח בחור ישראלי שליוה ניצולים וחי בברלין. נוסעים נוסעים והדרך לא נגמרת. מעניין כבר היינו צריעכים להגיע ואין שום סימן. רק יערות ויערות. לבסוף הנהג עוצא בתחנת דלק. מתברר שהנהג\ אדם מבוגר, לא היה בברלין שנים ארוכות והוא פשוט חלף על הכביש המהיר ועבר את ברלין. בתחנת דלק אמרו לנו שהמרחק לשדה התעופה הוא שעה וחצי. השעה כבר תשע ורבע. מנסים לסדר בידוק מהיר אבל השעה כבר עשר וחצי ואנחנו רק מתחילים לראות את השדה. הנהג טועה שוב ונכנס לטרמינל בבניה, חוזר על עקבותיו ונוסע בכביש נגד התנועה\ עובר באדום, סיבוב פרסה באמצע הכביש עוד בירבור אחד והגענו. חמש דקות לפני הטיסה. ושם נאמר לנו בצורה רשמית "אחרתם".

אליעזר שמעוני בוכנוואלדמסדרים לנו את הטיסה הבאה שממריאה בעשר וחצי בלילה. בינתיים נוסעים להולידי אין סמוך לשדה. קיבלנו חדרים לשימוש יומי. אבא ואני רעבים ועייפים אחרי חמש שעות נסיעה באוטובוס. עולים לחדר פותחים את המזוודה ושולפים את נשק יום הדין: צנצנת גפילטפיש ומצות יהודה לשעת חירום. צונחים על המיטה מעייפות. בשש יורדים לאכול ארוחת ערב מצויינת הרבה סלמון דגים וסלטים. זהו נגמר פסח ואפשר לחזור הבייתה.

עולים על המטוס אחרי בדיקה קפדנים ומתחילים לכתוב בלוג. במשך 3 וחצי שעות לא הפסקתי לכתוב. הרצון לחלוק לשתף ולהנציח.

 

אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 1 ילדות בהונגריה
בחזרה לבוכנוואלד - יומן מסע 12.04.2015