ב' אלול התשע"ו. היום זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו את נכדי הראשון.  ההתרגשות רבה במיוחד לאור העובדה שלראשונה בחיי נבחרתי כסבא בפעם הראשונה לשמש כסנדק. לאחר כל ההכנות הקהל מתכנס והשעה היעודה לברית מגיעה וחולפת. המוהל מתמהמה. אני מתקשר לשאול מה קורה והוא אומר לי "אני חולה" אמרתי "מה?" ווהלב מחסיר פעימה.. הוא חוזר ואומר "אני חולה". "רק רגע" אמרתי לו ואני יוצא מהיכל בית הכנסת למקום שקט יותר ואז שמעתי יותר  טוב טוב "אני חונה" הוא אומר.  

לאחר שמתחילים מכבדים את הסבתות רבות ואני מבחין שאימי קורנת מאושר. אני כל כך שמח לראות אותה כך לאחר כל כל הרבה שנים של סבל ודכאון. הברית מתקדמת כמו הרגשות, הברכות וברית עצמה. ישנם סנדקים שלא מתבוננים - אני לא מתרגש ממראות שכאלו ועוקב אחרי עבודת המוהל. ואז מגיע שלב של שינוי בפרדיגמה שיגרום לי לבכות כל הערב. ויקרא שמו בישראל "לביא יהודה הכהן". ידעתי שביתי רוצה להוסיף שם על שמו של יהודה אריה אחיו של אבי שהיה איתו בגירוש, בגיטו בפרידה מאמא והאחיות באושוויץ, בצעדת המוות עד שלבסוף פגש אותו במחנה המוות בבוכנוואלד. אבא תמיד דאג לו והבריח לו אוכל. הפעם האחרונה שהוא ראה אותו הייתה שלושה ימים לפני השחרור. גורלו לא נודע עד היום. לפני שנה כשהיינו בבוכנוואל ניסינו לעלות על עקבותיו בארכיות , אך ללא הצלחה. מצאנו את הכרטיסים שלו אך הוא לא הופיע ברשימות ההרוגים של בוכנוואלד. בשיחה עם האנשי ההיסטוריה נאמר לנו שבימים האחרונים ירו באנשים ללא רישום וללא אבחנה.

"לביא יהודה הכהן". העיניים של אבא כחולות כמו הים. אני מביט בעיניו של אבי. ומשום מה בפעם הראשונה הן שחורות וגדולות. ובתוך עיניו אני רואה ילד נער עם אחיו. ומסביב המחנה . ואבא בוכה.  ואני שכל שנה למדתי להעריך יותר ויותר את מה שעבר עליו, כואב ושמח ביחד איתו. הברכות והשירים ממשיכים ואבא בן 87  מביט בי ודומע, והמחשבות שלו פתוחות לפני כמו ספר פתוח. ואני פשוט קורא ובוכה קורא ובוכה.

חלק יאמרו , זו הרוחניות של הסנדק, חלק יאמרו זה הפרעה פסיכולוגית או טראומה קשה. אני לא רב, ולא פסיכולוג. אני רק יודע שלא יכולתי להירגע במשך כל הערב ואני בטוח שגם אבא לא.

המתנה שביתי ובעלה העניקו לנו היא מעבר לכל דמיון.  מעבר להולדת הנכד הנפלא - התחושה שממשיכים להעביר את הלפיד הלאה ונושאים מבט לדור החדש היא תחושה עוצמתית ואופטימית כאחד.