בסוף מרץ - התנאים, כמו שאמרתי, נוראים ־ בוץ, גשם, עבודה קשה, אוכל חלש. בסוף מרץ פינו אותנו חזרה לבוכנואלד. זה היה כבר במכוניות. וראינו לכל אורך הדרך צבא, צבא, צבא, ומזה הבנו כבר שהעסק הולך לקראת הסוף. סוף מרץ הגענו לבוכנוואלד. מה שהיה שם קשה לתאר: כמויות כאלה של אנשים, מסות של אנשים שהביאו לשם. קשה לתאר. ושוב ... איתרתי קודם כל את אחי, איך שהגעתי חזרה, מצאתי אותו. בימים הבאים הייתה. אנדרלמוסיה שקמה לתאר. יום אחד מודיעים לנו - בגרמנית כמובן ־ ברמקולים: ״זמטליכה יודן אנסרסן״ - באפל מלץ. וכמובן התחילה שם פניקה, והתחילו להתחבא אנשים מתחת לצריפים. הצריפים עמדו על רגליים. ניסו בכוח לאסוף את האנשים. זה לא הלך. אז התחילו בשיטה אחרת: לא נתנו אוכל. אנשים התחילו להיות רעבים. ואמרו: כל מי שיצא לטרנספורט לעבודה, יקבל אוכל, ושם יהיה אוכל מבושל. כאן יקבלו לחם ונקניק, ועוד משהו, וילכו לעבודה לטרנספורט. אז כמובן הרבה אנשים התפתו, הרעב מביא לזה שילכו. לפי המספרים הלכו הרבה. בגלל ש-90,000, שהיו שם לפני השחרור, ו-23,000 שהשתחררו בפועל שם ־ הפער הוא גדול . כמובן העסק הזה נמשך ימים על ימים עד שהגענו אנו. היה לנו היה בלוקאלטסטר צ'כי, (קלינה) והוא מאוד לא רצה שאנחנו נילקח, הוא ידע מה הולך, לקראת מה הולכים כל הטרנספורטים האלה, הוא רצה בכל מחיר להציל אותנו, ועשה כל מיני תרגילים שלא ייקחו אותנו. פעם או פעמיים כשכבר לא הייתה לו שום ברירה ־ קיבל פקודה שהוא צריך להביא את כל הצריף למעלה, לאפלפלץ, אז הוא הביא למעלה אח הצריף, וחיכינו שם, חיכינו, פתאום היה אחת־עשרה וחצי, שבדרך כלל הופיעו האוירונים של בנות הברית, הופיעו להפצצות. ואז הייתה אזעקה וחזרנו חזרה וככה נמשך כמה פעמים, עד שאני באיזה שהוא שלב נשברתי.
היה כבר שלושה ימים לפני השחרור. את אחי כבר איבדתי, לא ידעתי איפה הוא. כנראה הוא הלך עם אחד הטרנספורטים, שהוא לא היה יכול לעמוד ברעב. וגם אני אמרתי כבר שאני חייב לאכול. ואמרתי שאני הולך לטרנספורט גם כן. הטרנספורט התבצע בצורה כזאת: אנשים הלכו, הכניסו אנשים בין שתי גדרות תיל. ... היה שם קולנוע. שם נכנסו אנשים, ונתנו אוכל, חבילת אוכל, והלכו. בתוך הקולנוע, הייתה. דלת שניה, ויצאו שם. ומשם המשיכו הלאה, וזה הוביל החוצה, מחוץ למחנה לקחו את כל האנשים האלה שהלכו לטרנספורט. שם היו בורות ענקיים מוכנים, ושמם רצחו אותם, פשוטו כמשמעו. שאז הם לא יכלו כבר לעבוד עם הקרמטוריום במחנה, וכמויות כאלה של אנשים אי אפשר היה לחסל במהירות הבזק... ושם הם רצחו המוני אנשים. אז כמובן אני נכנסתי , קיבלתי את האוכל, יצאתי בדרך השניה, בלי להמשיך עם זרם האנשים שקבלו את האוכל החוצה, אני עשיתי תפנית וחזרתי חזרה לאנשים איפה שהם נכנסים, לא נכנסתי עוד הפעם לקולנוע, אלא המשכתי מעבר הייתה פינה כזאת, שהקצה שלה הגיע לקצה של הקולנוע, ושם היה גדר. אני טיפסתי על הגדר. עם האוכל כמובן. זרקתי את האוכל מעבר לגדר, וקפצתי מעבר לגדר. חטפתי איזה מכה קטנה, אבל מה זה בשביל בחור צעיר... זה לא היה... העיקר שניצלתי. המקום ההוא הוביל חזרה, דרך גדרות, חזרה לצריף של הילדים, שהיה הצריף שלי, מס' 66.
אז הייתי גם חולה. היה לי חום גבוה, וזה הלך והתגבר. אמנם אכלתי כבר. היה לי קצת יותר קל. ויום או יומיים אחרי זה, התחילו פתאום לראות שהזקיפים מתחילים לברוח. היו סימנים שהאמריקאים באים. ובאמת כמה שעות אחרי כן בשעות הבוקר והשעות לפני הצהרים, ה״בלוקאלטסטר" הוציא אותנו והעמיד אותנו בעיגול ו...אני לא זוכר בדיוק איזה סימנים הוא נתן לנו, לעשות סימנים , ־ שכשהאוירונים מגיעים. הם הגיעו באחת עשרה וחצי. בשעה שלוש בערך הופיעו ראשוני הטנקים , המוני אנשים חלו בטיפוס בגלל הנבירות בפחי האשפה : אני עצמי היו לי שני טיפוסים: טיפוס בטן ופרה־טיפוס. זה לקח־ איזה שלושה חודשים ־ עד שאיך שהוא העמידו אותי על הרגליים קצת. ככה שיום השחרור בשבילי לא היה שמחה. לא ידעתי שמחה. המחלה גברה על השמחה, ודוקא עודדו אותנו.
היה לנו רופא אחד, הוא היה יהודי מקלוז', שהוא היה קומוניסט, והוא עודד אותנו, והוא טיפל בי ממש במסירות, התחילו כל מיני מוסדות סעד לארגן כל מיני קבוצות, קודם כל את הילדים. ואנחנו נחשבנו אז בתור ילדים ־ 15, 16 - זה היה ילדים עוד. הרכיבו קבוצה של ילדים, אינני זוכר בדיוק כמה, שלקחו אותם לשוויץ. אותי לא יכלו להזיז, הייתי גם בקבוצה, הייתי נורא חולה עוד. ולא הייתי במצב שיכלו לטלטל. אח״כ קבוצה לצרפת. גם לשם לא יכולתי להגיע.
באין ברירה חזרתי להונגריה. השחרור כמו שאמרתי, לא כל כך שימח אותי. גם ללכת חזרה, להונגריה לא משך אותי ולא... יודע למה... לא רציתי ללכת. לא יכול להגיד שלא יודע, היה לי חשבון מסוים, עשיתי חשבון כזה: אימא, שתי אחיות, ואח אחד הלכו בצד ההוא. והנסיון הזה של השנה הזאת אנחנו התבגרנו לא שנה אחת, אלא עוד עשר שנים, כך שההלך מחשבה שלנו היה מבחינת ההישרדות של אדם מבוגר יותר. אז אימא, שתי אחיות ואח ־ אין לי מה ללכת לחפש. אנחנו ידענו כבר במחנות מה עלה בגורלם. אח אחד מבוגר, ואחי הבכור, שהזכרתי בתחילת דברי ־ הוא כנראה גם . גורלו היה כגורך אימא האחים והאחיות
שלי, בזמנו הוא התנדב בתור בעל מקצוע, ואנחנו ידענו מה עלה בגורלם של בעלי המקצוע. נשאר לי עוד אח אחד, שהיה איתי לכל אורך הדרך, ואיבדתי בשלושת הימים האחרונים לפני השחרור. אותו גם כן - אם היה ־ אז הייתי יכול למצוא ברשימות איזשהם, כי הופיעו כל מיני רשימות שמצאו, רשימות שהיו במחנות בוכנוואלד. הגרמנים מבחינה זאת היו "ייקים״. הם עשו רישומים מדויקים. ברשימות של אלה שהשתחררו הופיעו רשימות של מחנות ורשימות שהשתחררו - ולא מצאתי שום עקבות, שום דבר. חשבתי: אפילו אם הוא השתחרר, הוא צריך להיות כאן בסביבה, והוא לא ילך גם כן, אין לי מה לחפש. אנחנו דיברנו
על זה במשך התקופה, הרבה, עם אחי ואין מה לחפש בבית. אח אחד, שנשאר אולי שריד, שהוא לא היה איתנו, לא בגטו ולא במחנות, היה בבודפסט, ובמשך המלחמה הוא התחפש גם לנאצי ... תפס אותו הגורל של יהדות בודפסט בזמנו, שזה פרק נוסף, שזה אני מניח שיש אנשים שיודעים לספר יותר טוב ממני. אני לא יודע בדיוק את הדברים. יודע רק מה ששמעתי ממנו, איפה שהוא התחבא, פעם אחת אפילו נידון למוות, ושהובילו אותו לדנובה ־ זה אני לא יכול לספר, שאני יודע רק משמיעה. לא יודע מניסיון. אם הוא נשאר בחיים - הוא ימצא אותנו, הוא ימצא אותי. וכך גם היה ואכן הוא השתחרר וגם נפגשנו. למה ארץ־ישראל? - יש לזה גם כן סיבה. הרי אני רחוק מדבר זה. שמעתי על ארץ־ישראל פעם, אבל. בעיר שלנו ארץ-ישראל, אםמשהו הלך לארץ־ישראל, בזמנו אני, יודע שישבו שבעה עליו, והיו מקרים. זו הייתה קהילה אורתודוכסית. אבל דבר אחד נורא נורא השפיע עלי בנוגע לארץ־ישראל. זה היה כשעמדתי קצת על הרגליים, קצת לפני החזרה להונגריה. שם היה תעמולה נוראית של הקומוניסטים לחזור הביתה ולנקום. זו הייתה הסיסמא שלהם לחזור הביתה לנקום. ועשו הפגנות וצעקו. אחה יודע הונגרית, אז אני אגיד לך Haza Akapunk" Henni(נוסעים הבייתה)וככה צעקו. ממש שטיפת מוח. זה לא תפס אותי כל כך. יכול להיות שגם בגלל שלנו איכשהו
אליעזר שמעוני בקפריסיןנשאר משהו מהדת בבית, ואנחנו ידענו, שרוסיה זה אבי אבות הטומאה. אנחנו ידענו על האוקראינים, על האנטישמיות שלהם, ידענו על הפולנים, על האנטישמיות שלהם, וידענו על הרוסים, שזה ערש האנטישמיות. ובגלל זה לא רציתי לחזור גם להונגריה. ובאחד הימים, אני הייתי כבר במצב די טוב, הופיעו פתאום ילדים קטנים, יהודים, ילדים יהודים קטנים, ואנחנו עד אז היינו בדעה ובידיעה ששום ספר יהודי, שום ילד, שום אם יהודייה, אף אחד לא נשאר. ספר יהודי ־ אני יכול גם להזכיר בהקשר לזה ־ היה בחור אחד איתי לכל אורך הדרך, קראו לו פרקש והוא למד בנירבטור למרות שהוא היה מאחד הכפרים באיזור. והוא אחרי השחרור השתגע. בחור, שהיה יותר מבוגר ממני בארבע שנים, או חמש שנים. והוא ידע הרבה ללמוד, למד בעל־פה, והוא שאל מאיפה יהיו ספרים, מאיפה יהיה גמרות, מאיפה יהיה... והבחור הזה הוא השתגע מצער. אני לא יודע מה יעלה בגורלו. הוא היה בן עירי השתגע מהמחשבה שאין איזה ספר יהודי ־ איך, איך ידפיסו. למרות שהיו יהודים שאמרו אולי ימצאו באמריקה. הקבוצה הזאת של ילדים קטנים, זה השפיע עלי כל כך חזק, ובכלל עלינו, אנחנו עמדנו והשתאינו, השתאינו ובכינו. בכינו. משמחה או מאושר מאיפה?! וכשראינו את הילדים האלה נזכרנו מה היה לנו, איפה אנחנו... וכששמענו אותם שאלנו אותם: לאן אתם נוסעים? את הילדים הקטנים האלה כבר לימדו: הם נוסעים לארץ־ישראל, לא ידעתי, לא ידענו מה להגיד, חשבנו אולי אנחנו חולמים ובוכים ביחד. אז נזכרנו מה אנחנו איבדנו, ומה אין לנו - זה השפיע. למרות שלא היינו ציונים קשה להגיד שהמחשבה שלנו הייתה כבר אז של מבוגר, לחשוב על זה אולי על המשך או מה אבל דבר אחד ידענו: אין לנו, אנחנו צריכים לחפש. אני חושב שהמעמד הזה מנחה רבים מאתנו או יותר נכון, הנחה רבים מאתנו לכל אורך חיינו, בהמשך חיינו, לחפש ולשמור, על היקר לנו שאבד. במובן, להצטרף לאותה הקבוצה אני לא יכולתי בתור יחיד. זה לא ניתן היה. אבל אחת ידעתי אני אלך חזרה בעל כורחי, אבל להישאר שם עם הזיכרונות של הילדות לא אוכל. כמובן, חזרתי. וכמובן המעמד של החזרה עוד חיזק בי את הרצון לנתק את עצמי מאותו עבר של המקום עם זיכרונות הילדות. הגיע הזמן לחזור. חזרנו קבוצה די גדולה של ילדים, עם אותו הרופא שטיפל בי באמת במסירות, ואני אסיר תודה לו, והייתי מוכן לפגוש אותו, אם הוא עוד בחיים. ספק. הוא כבר אז היה בן 40 או ארבעים ומשהו. ספק, עם כל זה יחד שלא הזדהיתי עם ההשקפות שלו. הוא ליווה אותי עד דברצן, בדברצן נפרדו דרכינו דברצן זה כ־50 ק״מ מנירבטור.
סליחה, עוד לפני כן. הגענו לבודפסט. בבודפסט קיבלו אותנו בג'וינט. ציידו אותנו. נתנו איזה סכום של כסף שנוכל להגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע. הסכום הראשוני של כסף שכל אחד שחזר מן המחנות קיבל,שיוכל לקיים את עצמו כמה ימים או שבועות. אני לא כל כך הבנתי בכסף. גם לא חשבתי על הדברים האלה כל כך. אמנם היינו בקבוצה, אבל כל אחד היו לו דרכים נפרדות. היו חלקי דרך שנסענו יחד, ונפרדו דרכינו. בבודפשט, כמו שאמרתי, קיבלנו ציוד מהג'וינט ואת סכום הכסף. והתיישבתי ברכבת שנסעה לכיוון דברצן. כמובן היו שם עוד ילדים , עוד קבוצה ואותו רופא שהציל אותי הוא ליוה אותי עד הרכבת שהיתי צריך להחליף ונשק לי ואיחל לי כל טוב ואמר לי: אם אני ארצה לחפש אותו הוא אמר לי אפוא הוא יהיה הוא אמר שהוא יהיה בקולושוואר והיות שהוא רופא כל אחד יגיד לו מי זה, כי זה רופא יהודי, שקוראים לו הרשקו. אני לא אשכח לעולם. הגענו לנירבטור. החזרה הזאת חיזק בי את האמונה שאין לי מה לחפש פה. הגעתי . יהודי, ילד, ממש ילד, בגיל... עם ידיעה לא נודעת. ירדתי מן הרכבת! התחלתי ללכת לאורך הרחוב הראשי, מהתחנה, מהתחנה מוביל
לאורך הרחוב הראשי. התחלתי ללכת. הלכתי, הלכתי, הלכתי. מיואש. נפש יהודי אחת לא מוצא. זה היה לפנות ערב. לאן יהודי, שהרגשתי יהודי, הולך כשאין לו לאן ללכת? - כמובן לבית הכנסת, הלכתי לבית-הכנסת, שם פגשתי יהודים מהעיר מלפני המלחמה, ומקרוב באו.
הייתה. כבר קהילה, הקהילה התחילה להתארגן. נירבטור, הרי זה השתחרר ־ עד כמה שזכור לי - בינואר, או משהו כזה. מינואר עד יולי - זה תקופה. בכל אופן היו כבר יהודים, גרו כבר יהודים, התעסקו כבר יהודים, היו כבר שוטרים יהודים. ושם פגשתי בן דוד של אימא שלי, שהוא לקח אותי תחת חסותו. הוא אמר לי: אחיך חי. יש לך אח. הוא מופיע כאן. תוך שבוע שבועיים הוא יופיע. אתה תלך, הוא גר כאן, הוא קיבל דירה אצל בן-דוד אחר של אימא שלך . יש שם דירה. תלך, תגור שם. תבוא אלי לאכול. אחה תהיה בן בית אצלי. בהמשך גם עבדתי אתו. כבן בית. הייתה לו אחות, והאחות גם הייתה בת-דודה של אימא שלי גיטה רייזמווס. יש לה 2 בנות בארץ בבני ברק זהבה רביד ורחל רוזנפלד. והיא באמת טיפלה בי כמו אימא. אני עד היום בקשר איתה. אבל המחשבות שלי לא היו שם.
פינקו אותי, הלבישו אותי. נתנו לי הכל: לא היה לי חסר כלום, אבל המחשבות שלי לא היו שם. אני לא הייתי יכול להישאר שם. אחי באמת הגיע תוך שבוע, שבועיים. הוא היו לו עניינים שלו, והוא היה בבודפסט, והוא לפעמים בא הנה, והוא גם לא התכונן להישאר אז הוא אמר: הוא יגמור אח העניינים, ואז אנחנו נעלה בינתיים אני התבגרתי עוד יותר, ואמרתי: אני הולך להכשרה, ובאמת, בסביבות ינואר אני הודעתי למשפחה המאמצת שלי שאני עוזב ואני הולך להכשרה. חזרתי חזרה לבודפסט. לא הלכתי לחפש בנירבטור שום דבר. לא היה לי מה לחפש שם, ידעתי שאין לי אף אחד שם. לא בא לי אף אחד. אמנם עוד הרבה שנים קיויתי אולי עוד אבי יופיע באיזה שהוא מקום, אבל לצערי התבדיתי. הייתי מוכרח להסתלק משם. אני הרגשתי צורך להסתלק. הלכתי להכשרה לאחר שהמשפחה מאמצת העמידה אותי על הרגליים. הגעתי לבודפסט. משם שלחו אותי להכשרה. משם היינו אמורים לעבור לאוסטריה אבל ערב לפני נתפסה קבוצה שבריחה את הגבול אז התוכנית השתנתה. לקחו אותנו ליוגוסלביה ושם חיכינו 3 חודשים בזאגרב לאוניה. בכל אופן התחלתי גם בגיל לעלות קצת, הייתי קצת פעיל בהכשרה. עד שב- 1946 עם עוד קבוצה גדולה של ילדים של עלית הנוער נוער, עליתי על אוניית כנסת ישראל בתחילת נובמבר והיינו כחודש בים. האוניהה הייתה ערוכה למלחמה עם האנגלים. היו כ- 4000 מעפילים על האוניה. הייתה התרגשות גדולה. לידינו הייתה ספינה קטנה עם 300 מעפילים. בדרך הספינה הקטנה עלתה על שרטון והעבירו את המעפילים אלינו. אנשים חלו במחלת ים ואמרו לנו לאכול בצל וסרדינים כדי למנוע זאת. לא היה קר כי היה נורא צפוף. ואז התגלינו בלב ים. רצו להוביל אותנו ישיר לקפריסין אבל אנחנו המשכנו לחיפה. הגענו לחיפה בדצמבר 1946.
מעפילים על סיפון "כנסת ישראל" אוסף יעל וראובן הירש יתיר PikiWiki - Israel free image collection projectבחיפה חיכה לנו הצבא הבריטי שניסה לעלות על האוניה. בתחילה הם נכשלו כי זרקנו עליהם קופסאות שימורים. הם השיבו באש והרגו מעפיל. הם השתלטו על האוניה ומשם לאוניית מלחמה בריטית ישר לקפריסין. וכך הגענו לקפריסין להוציא נשים בהריון ותינוקות שהכניסו לארץ על חשבון מכסת המעפילים החודשית (1500 בחודש)
לאחר השחרור מבוכנוואלד האמריקאים חילקו לאסירים מטמון של תכשיטים שנמצא ליד המחנה. אני קיבלתי שעון כיס יקר עם מכסה ושרשרת. כשהיגענו לקפריסין הבריטים לקחו לי ולא החזירו.
היינו בקפריסין 10 חודשים ובערב יוה"כ 1947 הגענו לארץ. פינו אותנו לעתלית למשך שבוע ימים ואח"כ לאונים בכפר סבא לחודש הבראה. ומשם הגעתי לקבוצת יבנה.
בארץ הייתי בעלית נוער, התחנכתי בקבוצת יבנה, מקבוצת יבנה, כשגמרתי את הנוער, עברתי הנה לניר גלים. ניר־גלים היה ישוב ספר אז, ועד היום אני חי כאן.
עכשיו הייתי רוצה להתייחס בכמה מילים לאבי ז״ל, בהתחלת דברי אמרתי שהאנטישמיות והשואה התחילו ב- 1939, 1941, 1942 בהונגריה, והרגשתי שם שזה התחיל עם כל מיני סממנים אנטישמיים - גזיזת פאות וזקנים, להושיב יהודי בכוח ולמרוח לו את הפה עם בשר חזיר, צרות, שבירת חלונות של יהודים, וכו', וכו', באותו הזמן, אם אני לא טועה אז זה 1941 -גייסו את אבי למחנות עבודה, אז כבר לא גייסו יהודים לצבא ההונגרי, אלא למחנות עבודה. היה תקופה מסוימת במחנה עבודה בתוך הונגריה, אבי היה יהודי מסתפק במועט, הוא היה מוכן להקריב את חייו בשביל אחרים, רק שלאחר יהיה יותר קל, להוריד לו עומס שהיה לו. הוא היה מוכן לעשות טובה לכל אחד, לעצמו - היה לו מספיק פרוסת לחם וכוס מים, ועם זה הוא היה יכול להתקיים ולקיים את המצוות ולקיים את הכשרות, אבל לעומת זה היו יהודים שהיו חלשים, הם לא יכלו להסתפק בזה. ואוכל כשר במחנות עבודה של ההונגרים זה היה קשה. זה אי אפשר היה, או שאי אפשר היה, או שלא היה בכלל.
והוא, כמו שאמרתי, בשביל אחרים הוא היה מוכן לעשות הכל, אז הוא היה באחד המקומות במחנות עבודה, והוא יצא בלילות - אני קיבלתי את הסיפורים האלה מהדוד שלי ומהגיס שלו, הגיס שלו היה אתו יחד במחנה עבודה, והוא סיפר עליו מה שהוא היה מוכן לעשות בשביל אחרים שאחרים יקיימו את הכשרות, שיאכלו אוכל כשר. באחד הלילות הוא יצא להביא אוכל כשר. ותפסו אותו עם עוד כמה חברה והכניסו אותם לגדוד של עונשים, היה קבוצות של ענישה שקיבלו עונשים. והעונש היה את כל הקבוצה הזאת לקחו לחזית, עד כאן אנחנו יודעים את הכל, קיבלנו גם מכתב ממנו מהחזית עוד, ואת הסיפור הזה אני יודע רק מהגיס של הדוד שלי שהוא חי, אני מקווה שעד מאה ועשרים. אני מכיר אותו מקרוב, בחזית היו עוד אתו – קיבלנו עוד מכתב - מהשכן שהוא גם כן היה באותה הקבוצה, ויום אחד קיבלנו הודעה: נעלם...זה היה טופס ירוק כזה, שהודיעו שפלוני אלמוני נעדר, ולא יודעים מה עלה בגורלו. אחר כך עוד קיבלנו כל מיני ידיעות, קטעי ידיעות, קטעי שמועות, גם מהשכן, גם הוא היה איו. שהם נפלו בשבי הרוסי, מה עלה בגורלו אחר-כך אני לא יודע, אני רק יודע דבר אחד: עוד עשרות בשנים קיוויתי - עשרות בשנים אני עוד קיוויתי ־ לראות אותו. אני חייב להזכיר אותו שאבא כזה, אם הוא היה כזה לאחרים, אז תתארו לכם למשפחה שלו, לאשתו ולילדיו, היות שאני לא יודע בדיוק מתי הוא נפטר, ואני יודע בערך פחות או יותר מדויק על אימי, אחים ואחיותיי - אני מחזיק יום זיכרון בחודש סיון שזה התאריך הכמעט מדויק של אימי, ואני כולל בזה גם את אבי, היות שאני בדעה שהוא שייך לדור השואה כמו כל אחד מהנספים, יהי זכרם ברוך.
כמו שמפגש הזה עם הילדים בבוכנוואלד הינחה אותי שחייבים לשמור על המשפחה ולהמשיך ולשמור, אני משתדל לקיים את מה שראיתי אצל הורי, ואני מקווה שילדי ימשיכו.
Eliezer-Shimoni by © Michael Bruder Photography