אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 2 גירוש לגטו
בתחילת דברי ־ להזכיר - שלכל אורך הדרך, מאותו הזמן - היום אנחנו יודעים, שכל הפעולות נעשו ביום שבת, בעצם ימי שבת, או בליל שישי ־ ואנחנו יודעים את זה גם מתוך ניסיון. לכל אורך הדרך. במחנות גם. עד שבשבת אחת... כמובן ההורים וכולם ידעו בדיוק את התאריך של שבת, שכולם היו צריכים להתאסף ברחוב של הבית כנסת. זה היה רחוב שהיו שני בתי הכנסת המרכזיים של העיירה, אמרו כמה קילו לקחת, כמה מרשים לקחת, ומה לקחת. חלק של הדברים, דברי ערך, מה שיכלו אז קצת לקחו, אבל לא היה לזה ערך בכסף, אבל בכל זאת לקחו קצת, אולי בכל זאת נצטרך קצת בדרך את הדברים האלה, חלק קברו באדמה, וחלק גדול עטו השכנים -הם שמחו לאיד, הם הבטיחו: תבואו חזרה, תקבלו אח הכל חזרה, אנחנו נשמור לכם. אבל לאמיתו של דבר אנחנו יודעים מה עלה בגורל כל הדברים האלה. הגיעה השבת המיועדת, הלכנו, התאספנו אימא, שלושה אחים, שתי אחיות ואני, והלכנו למקום הריכוז עם כל היהודים, שם הגענו, העמיסו אותנו משפחות, משפחות, או שתי משפחות על עגלות והתחיל המסע לנירג'האזה (Nyiregyhaza). בנירהואוזה היה גטו מרכזי שיהדות נירבטור הובלו לשם. באותה שבת לא כל היהודים מנירבטור הובלו מנירבטור לנירהאוזה, זה הלך בנראה לפי א׳ ב'. אנחנו היינו בין הראשונים, היה לנו סבא וסבתא מצד האימא בנירבטור. סבתא שהייתה משותקת כבר 15 שנה, עם סבא זקן, עם דודה אלמנה ועם הבן שלה. הם נשארו עוד בנירבטור עם כל יתר היהודים שלא הובלו בקבוצה הראשונה. אולי כאן המקום שהזכרתי את סבא וסבתא: סבא וסבתא גרו ליד התלמוד תורה, ואנחנו כמובן, הנכדים, כשהייתה הפסקה של ארוחת ארבע, תמיד ניגשנו לסבא וסבתא לאכול שם. שם גם חשנו את העומד להתרחש, שהם כל הזמן דברו על המצב, וגם שם הרגשנו וספגנו את האסון שעומד לקרות בהמשך. המסע נמשך עם העגלות משך כל הלילה על כביש סלול, לא כבוש, כביש שמורכב מאבנים, בתוך עגלות, לא עגלות של גומי. לנו, הילדים הקטנים יותר, זה היה אולי חוויה לנסוע בעגלה, ההורים והאנשים המבוגרים, מאלה שהבינו קצת יותר, בכו כל הדרך, ידעו לאן פנינו מועדות. אמנם כל הזמן השמועות אמרו שהולכים למחנה עבודה, הרי הופצו שמועות שזה מקום עבודה רק, ונשלחו מכתבים מהמקומות עבודה מאנשים אחרים שהגיעו כביכול לשם, אבל היו שמועות, אבל שמועות כנראה גם מבוססות, שלא רצו להכיר בהן, כשיהדות פולניה חשה את האסון על עורה, ואלה שידעו להימלט ומילטו את נפשם להונגריה, הם סיפרו מה מתרחש באושוויץ, לנירבטור - כמה שזכור לי - היה פליט אחד או שניים, שהיה במעבר רק... היו חלק שנשארו בבודפסט וחלק שעברו לרומניה מהפליטים האלה שהצליחו להימלט מפולניה. והאמת שלהם הייתה אמת, אבל לנו ־ חיפשנו את האמת היותר נוחה, ולדאבוננו ולאסוננו בא מה שלא רצינו.
הגענו לנירג'האזה זה היה גטו מרכזי לסביבה, לנירבטור ולכל הסביבה, ושם שיכנו אותנו בצריפים... לא צריפים. זה בניני עץ ענקיים. כנראה זה היה בנינים שייבשו בהם את הטבק, ושם שיכנו. כל אחד נתנו לו פינה עם המשפחה ועם הילדים. ומשטר מסוים של המחנה היה כבר שם. ארגנו את זה כבר שאנחנו הגענו היו שם כבר מסביבה אחרת. שם לא עשינו שום דבר. שם חיכו לטרנספורטים, שמשם יסיעו אותנו הלאה למחנות עבודה. שם נתנו אוכל מבושל פעם ביום. אנחנו הילדים הרגנו את הזמן בעיסוקים שונים, והמבוגרים כמובן עם ניחושים, או שמועות, וחיכו לבאות. התרחשות מיוחדת לא זוכר כל כך; בכל אופן
אני הייתי ילד. למרוח שקצת חשתי את הדברים, אם כי חודש זו תקופה די ארוכה. היינו שם כחודש כמעט בגטו, עד שהגיע תורנו.