אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 4 אושוויץ Buna I.G. Farben

אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 4 אושוויץ  Buna I.G. Farben

 

אחרי שלושה ימים - זה היה שוב בשבת ־ אספו אותנו לא זוכר בדיוק כמה היינו, קבוצה די גדולה, וצעדנו לעבר אושוויץ. כמובן, ברגל, אני מניח שזה. לא כל כך רחוק משם, אני לא יודע אפילו כמה ק״מ, הגענו לאושוויץ, באושוויץ שיכנו אותנו בבניינים גבוהים, אדומים, עם קומות, בנייני לבנים, שם עשו בדיקות, רישומים, קעקעו את המספרים על הידיים, באותו לילה עשו גם לי את המספר. המספר שלי: A5956. היינו כמה ימים באושוויץ, ומשם שלחו לכל מיני מפעלים ומקומות לעבודה. כל אלה שעברו את הרישומים האלה באושוויץ. אני - אחרי שגמרנו באושוויץ - שוב בשבת, סידרו אותנו בסך, והתחלנו ללכת ברגל.


הלכנו למונוביץ'. מונוביץ' זה מחנה עבודה, מסודר, יפה, ושוכן ליד מפעלי בונה, או בשם שמוכר יותר: Buna I.G. Farben. המחנה הזה היו בו כ-13,000 אסירים יהודים, פוליטיים, גרמנים, רוסים, אוקראינים, כל הלאומים. המחנה הזה היה ממש מחנה עבודה למפעל היו שם צריפים המיטות היו בנות שתי קומות, לא מיטות, תאים מקרשים. עם שינוי קל: כאן היו כבר מזרונים עם כריות מרובעות גבוהות, וגם שמיכות, בצריפים היה גם חימום מרכזי של קיטור, לאורך הקירות. כמו שציינתי המקום הזה היה מחנה עבודה מטופל ומטופח, הן מבחינת אוכל, והן מבחינת סניטציה, הן מבחינה בריאותית. במחנה הזה היה רחצה כל בוקר, אבל במחנה הזה לא היו אנשים שלא עבדו, כל אחד עבד שם, במחנה הזה היו שני צריפים של נוער. ואני גרתי גם באחד הצריפים האלה מספר 44 , הטיפול במחנה: הייתה השכמה, לפנות בוקר, היה עוד חושך, בחורף, חצי גוף - למקלחת, להתרחץ, עם סבון, ומהר. ואח"כ - חזרה ־ סידור מיטות. הסידור מיטות היה חייב להיות. היה לכל מיטה של ארבע קומות, ארבע ישנו במיטה אחת, אחד ליד השני, לכל אחד השמיכה שלו, והיה סרגל, והמיטות היו צריכות להיות מיושרות עם סרגל, והכרית המרובעת עם השמיכה מכוסה היה צריך להיות גם כן מיושר, שקמט לא יהיה. והייתה ביקורת על זה כל יום אחרי סידור מיטות ־ כמובן, אי אפשר היה כבר לשבת על המיטות - הייתה יציאה לאוכל, בדיוק אני לא זוכר מה נתנו, לחם נתנו פעמיים ביום. 


Shimoni-familyבוקר וערב ־ נקניק מסוסים, בצבע אדום. אנחנו כמובן לא ידענו. אכלנו. היה טוב. צהריים היה מין מרק קראו לזה:״בונהזופה״ - זה היה מסלק בהמות. וכמובן, אם הוא קיבל את האוכל ואכל שמח היה, מבסוט שמשהו נכנס לו לבטן, וכמובן גם ארוחת ערב קיבלנו בישלו , כך אפשר היה להתקיים. כמובן, זה לא אוכל של בית, אבל בהתחשב עם המצב שאתה... במקום שאתה נמצא ועם המקומות שהיית וקיבלת, אז זה היה בית הבראה. אחרי ארוחת בוקר הייתה יציאה לעבודה. והדבר התבצע ככה: כל צריף היה לו הבלוקאלטסטר. הבלוקאלטסטר לקח אחת כל הצריף ל״אפלפלץ", לספירה, שם הייתה ספירה טוטלית של המחנה. וכל אחד ואחד אלה שהיו חולים, והיו בחדר חולים או משהו אחר עד שלא ספרו את כל המחנה עד אחרון, כולם עמדו באפל. וזה נלקח בחשבון שזה לוקח הרבה זמן. אבל שעת היציאה לעבודה חייב הייתה להתבצע אפילו על חשבון ארוחת הבוקר, וזה התבצע. אחרי שהכל התאים וספרו את כולם, כמובן אם לא התאים הייתה פרוצדורה אחרת לכל הדברים, שבהמשך אני אתייחס לזה - אחרי שהספירה שהתאים כל אחד הסתדר למקום עבודה שלו. היו מקומות עבודה בתור בית החרושת הענק הזה ־ מסגרות,

טכניקקומנדו, קרדיטקומנדו, פחם, בית חרושת למרגרינה. קשה לתאר איזה מין מחלקות לא היו שם. זה השתרע על שטח ענק הבית חרושת הזה, בהתחלה אני עבדתי חודש ימים – בטכנישקומנדו , אחד הקומנדו הקשים היה קבוצה של אנשים שלא היה להם עוד תפקידים וחיכו לאישור לתפקידים מחוץ לבית חרושת - אז עבדו בטכנישקומנדו, כדי להעביר את הזמן. היו שם צינורות ארוכים, וזה היינו צריכים להעביר ממקום למקום. 5, 6 איש על צינור ארוך מברזל יצוק. היה כואב רק להחזיק אותם בידיים כשהם היו קפואים. העברנו מכאן לכאן, ה״פורארבייטר" (מנהל עבודה) אמר לאן להעביר ומה לעשות ואיך לעשות. כך עבר הזמן. זה היה מין קומנדו שמשם שלחו אנשים לכל מיני מקומות. 

נחזור לרגע למחנה. בהמשך אתייחס לבית החרושת, שזה משתרע על הרבה דברים. במחנה, כמובן היציאה לעבודה הייתה בסך. כמו חיילים. זה היה עם תזמורת.


זה היה עם לבוש מסודר, וכל אחד השתדל לשמור על הלבוש הקיים שלו, שהיה לו עוד מהבית, שזה...,הלבוש הפנימי רק החיצוני היה אחיד - הפנימי, לבוש חם, ונעליים נוחות ו... כל אחד השתדל שזה ישמר איך שהוא. ויצאנו מן המחנה עם תזמורת. גם הכניסה הייתה באותו סדר, בשינוי קטן: שבכניסה כמו ביציאה הייתה גם ספירה כמה שיצאו וכמה שנכנסו, מכל קבוצה וקבוצה. ונוסף לכך, גם הסתכלו על האנשים אם לא היה איזה חשד עליהם, אם הם לא סחבו משהו בתוך הבגדים, או לא גנבו משהו. נכנסו למחנה. אחרי שישים, שבעים מטר התפזרו וכל אחד הלך לצריף שלו. אח״כ הייתה ארוחת ערב, כמו שסיפרתי. הכל לפי שעה. הכל דפק. הייתה שעת רחצה בערב. שעת הרחצה בערב; ערומים יצאנו החוצה, את הבגדים השאירו בצריף, ואחרי הרחצה, כשחוזרים , נכנסים על יד הפתח של מפקד הצריף, ה״בלוקאלטסטר״, ושם היה כבר אחד האס.אס.ים וסניטר, כמובן מהגרמנים, ובדקו את כולם, בדקו אוזניים, בדקו כינים, ומצב גופני של כולנו. בדיקת כינים ־ היה פעם בשבוע, אבל ניקיון בדקו כל יום; לא היה דבר כזה - בלי בדיקות . ובאמת לא היו כינים במחנה הזה. אחרי זה כל אחד היה יכול לעשות מה שהוא רוצה. היו כמובן כאלה שהצליחו להבריח, והבריחו אוכל מבחוץ, תפוחי אדמה מבחוץ, לדוגמא - איך בשלו תפוחי אדמה? אש אי אפשר היה להדליק, אז בקצה הצריף הקיטור עבד, איפה שעודף הקיטור יצא, שם תלו את הכלי, לכל אחד היה איזה כלי, שם תלו את הכלי, ועם הקיטור זה התבשל. הכלי הזה שימש אותנו - זה כלי עם ידית -(שם הכלי "מנשקה") במקום עבודה בשביל קבלת אוכל. אנשים הם רק בני אדם, וכל אחד היו לו בעיות - מרפאה, או שיניים. מי שהיה לו העוז הלך לטפל. מי שלא היה - אז הוא סבל. ורובם הם לא העזו. ואני בתוכם. אני יודע שבנובמבר-דצמבר 1944 אני נורא פחדתי. עוד לפני כן הייתה לי בעיה עם שן. איזה שלושה חודשים היו לי כאבי תופת של שן, ואני לא הלכתי . כשלושה חודשים, וסבלתי כאבי תופת. עד שהיה לי קאפו אחד ־(אז עבדתי כבר במקום עבודה טוב ) והקאפו שלי היה יהודי, יהודי מאוד נחמד, קראו לו יופ, והוא אמר לי, קרא לי אליעזר בכל המחנות אני הופעתי בשם העברי שלי, לא בשם הלועזי. אליעזר, בוא אני אקח אותך. לא יקרה לך, והוא ידע למה אני פוחד. לא יקרה לך שום דבר. אני ערב לך. אני אהיה איתך.

אליעזר שמעוני באושוויץהוא לקח אותי. הוציאו לי את השן, והחזיר אותי חזרה. וככה נפטרתי מן הכאב הזה של כמה חודשים. אבל זה עוד לא הכל. היה לי עוד דבר אחד מוזר, ונורא . גם לקח לי כמה חודשים. כל בוקר הופיע על הגוף שלי כתמים אדומים אבעבועות רוח, וזה גרד לי בצורה מחרידה. כל בוקר כמה שעות, עד שהשמש חממה אותי קצת. כמה שעות. ואני לא ידעתי איך להתגבר על הדבר הזה, אבל הפחד היה כל חזק ללכת למרפאה, ששם ייקחו אותי ישר לקרמטוריום, שעשיתי את הכל כדי לא להגיע לשם. ניסיתי לרפד את עצמי, שיהיה לי קצת יותר חם, שהרוח לא תחדור, וזה עשינו גם כל החורף, הקשה של שנת 1944 – 1945: לקחנו שקי נייר של מלט, ובזה ריפדנו מתחת לבגדים שלנו, שרוח לא תחדור, וזה הקל קצת על הקור הכבש של אותה שנה. קשה לתאר את הפחד ואת הסבל שהיה חלקנו. בערב, כשגמרו האנשים את הסידורים, הייתה שעה מדויקת לשינה. ומאותה שעה והלאה אסור היה לצאת מן הצריף. בצריף היו כלים לצרכים. אסור היה לצאת באמצע הלילה. מי שיצא מן הצריף באמצע הלילה: הגדרות היו מחושמלות כל היום וכל הלילה, הייתה תאורה מלאה סביב הגדרות, השומרים, הזקיפים, האס.אס.ים כל הלילה טיילו עם הפרוז'קטורים בתוך המחנה, אם מישהו העז לצאת, אחד היה דינו: כדור. אם פגע בו, אז הוא הלך לעולם שכולו טוב. את הצרכים עשינו בתוך הצריף. בבוקר כל יום היה מישהו אחר תורן להוציא את הצרכים האלה. אלה היו הסידורים בתוך המחנה ובתוך הצריף. בתוך המחנה היו עוד כל מיני סידורים. הייתה שעה פנויה, אז יכול היה כל אחד לגשת לסנדלריה של המחנה, דברים קטנים יכולת לבקש שיתקנו לך, ואם דחפת עוד משהו, יכולת לקדם את העניינים עוד יותר. היה כל הצרכים שהיה צריך בשביל להתקיים. במחנה היה מטבח גדול. היו כמובן אנשים שעבדו שם מהאסירים. האוכל סופק משם לאזורים, אזורים. האוכל הגיע מסודר לפי צריף, צריף. וכשחילקו את האוכל, הגעתי לפני ה.... היה פקיד, והיית צריך להגיד את המספר שלך. לנו היה במקרה פקיד הולנדי, אז כל אחד ידע להגיד את המספר שלו בהולנדית, את המספר מעל היד. ומשם הוא קיבל אוכל. ככה שאי אפשר היה לגשת פעמיים, מבחינה זאת, כל הסידורים היה סידורים של גרמנים, יימח שמם. במחנה היה גינון. אסור היה להשליך שום פסולת . עבר אס.אס. היית צריך להוריד את הכובע ולהצדיע, ״מיצן־אפ״ - היית צריך לצעוק ולהוריד את הכובע. ואם לא - אני לא מקנא במי שלא עשה את זה. היו עונשים חמורים מאוד במחנה. החמורים ביותר זה תליות. היו הרבה תליות, שאנשים ממקום העבודה (רק שם הייתה אפשרות) ניסו לברוח, איך היה אפשר לברוח? ־ כשהיו אזעקות על אווירונים, אנשים כמובן התפזרו, הגרמנים ברחו - האזרחים ברחו מחוץ לבתי חרושת, והגרמנים נכנסו למקלטים - ואז הייתה אפשרות , לברוח. אבל מי ניסה לברוח? אוקראינים היו מוכנים לנסות את מזלם. יהודים לא היה להם לאן לברוח. לאן? - מן הפח אל הפחת.

רוב הפולנים לא היו יותר טובים מהגרמנים, זה היה ים של עוינות בכל מקום. שתיכף אסרו אותך. וכמובן זה גילו תיכף עם הכניסה למחנה שברחו, שחסרים אנשים, ותיכף ידעו מי, לפי הרישומים. ואז התחיל המרדף הגדול מחוץ למחנות. לרוב תפסו אותם. ואם זה היה אחד, שניים, שלושה, ארבעה אפילו בבת אחת. ואז גורלם היה גזר דין מוות, בתליה. הגזר דין מוות בתליה התבצע בתוך המחנה. בתוך המחנה התאספו כל האסירים יהודים, גרמנים, כולם, כל אחד שהיה אסיר במחנה התאסף, עשו ספירה, ועמדו ככה לפעמים שעות עד שהביאו את הנידונים. והרבה פעמים הנידונים עמדו שם ליד הגרדום, ועד שלא התבצעה התליה, ועד שלא נפח את נשמתו הנידון - אתה עמדת שם, והיית צריך לראות איך הכל מתבצע. קודם הקראת גזר הדין בגרמנית, אח"כ עמידה בדום, הורדת כובע, ומתבצע האקט התלייה. דוחפים החוצה את השרפרף מתחת לרגלים, והנידון נופל למטה. הוא לא נופל לעומק כך שכולם יוכלו לראות. היו לפעמים תליות של אחד, שניים, זוגות, אפילו ארבעה בבת אחת, וזה התבצע אצלנו הרבה. וכמו שהזכרתי אלה היו העונשים החמורים ביותר. היו עונשים אחרים גם מלקות. כל פעם שהיו כאלה שעמדו לפני עונש, ידענו כבר כשיצאנו לעבודה בסך, אז כל הנידונים, וכל האלה שעמדו לקבל עונש, הם עמדו בין הגדרות אלה שתפסו אותם עם גניבה באמצע אזעקה... זה בדרך כלל גרר אחריו עונש תליה, או שסתם גניבות ־ זה היה מלקות, גם כן לפני פורום יותר קטן, אבל גם כן התבצע לפני פורום של אותה הקבוצה ־ אם זה התבצע במקום עבודה, או זה התבצע בתוך המחנה, אז זה בתוך אותו הצריף שהנידון שייך אליו. וככה זה הרתיע מכל מיני מעשים, כמובן זה לא הרתיע מעבירות בין אדם לחברו. קשה לתאר את התנהגות בני אדם במחנה למרות המצב הטוב יחסית למקומות אחרים. כנראה בגלל דיכאונות ומחלות שהאנשים עברו מפחד הסלקציות זה גרם לפעמים לבני אדם לאבד צלם אנוש. במיוחד בהמשך אנחנו נדע מה זה לאבד צלם אנוש . וככה התנהלו הדברים במחנות. עוד דבר אחד הייתי רוצה לציין במחנה: זה בדרך כלל אנחנו יהודים דתיים המשכנו כמה שיכולנו לקיים מצוות. כמובן, לא עם כשרות ולא עם אוכל - זה אתה לא יכולת. זה פסקו גדולים מאתנו, שאנחנו לא היינו מוסמכים, והם פסקו להחיות את הנפש אבל, היה למשל בצריף שלנו, והיה בהרבה צריפים, הצליחו להגניב תפילין. לנו היה זוג תפילין, ויכולת לראות כל בוקר אנשים עומדים בקצה הצריף לפני הזמן, לפני שקמו. אנשים, לפני שהיה צריך לקום, רק להניח תפילין וזהו, לתת למישהו אחר. וזה היה כל השנה, עד שכמובן, פעם אחת נשארנו איזה תקופה די ארוכה בלי, בגלל ביקורת בצריפים ובדקו את המיטות אם הכל מסודר, ובדקו אם דברים, חפצים וכל מיני דברים בתוך המיטות. כשראינו שהמיטות היו מבולגנות, ידענו שהיה חיפוש. וזה היה חיפוש לפחות פעם בחודש. עד שפעם החרימו גם את התפילין. כשהשיגו אחר, הסתירו במקום אחר. תמיד מצאו מקומות. עוד פרט אחד מאוד מאוד נוגע ללב הייתי רוצה לציין: ערב יום כיפור אותה שנה, עם כל הרשעות הגרמנית, באותו ערב יום כיפור עבדנו רק חצי יום. לא יודע למה. אני רק יודע שעבדנו חצי יום. אחרי צהרים. היית רואה אותנו לקראת ההתכנסות ב״אפלפלץ", לתפילת כל נדרי. ... אנשים הלכו לשם, לא היה רשמי , ההתכנסות הזאת, אבל התכנסו רוב המחנה, המונים.

קשה לתאר באיזה דברים התבטאה, ההתכוננות לקראת יום כיפור, לפנות ערב התכנסו שם המונים. כולם. מה שהתרחש שם זה קשה לתאר. בכי קורע לבבות. התפילה הזאת, מה שיכלו כבר להתפלל בעל-פה. אי אפשר, אי אפשר לתאר. אי אפשר. אנשים בכנות כזאת בקשו מהקדוש ברוך הוא שנצליח איך שהוא להתגבר, ואיך שהוא לצאת מהגיהינום הזה. זה קשה לתאר. ממש דיברו עם הקדוש ברוך הוא: אתה, אתה, תעשה! ־ כמו עם החבר שלך - ריבון העולמים תעשה משהו. זה קשה לתאר את הבכי ואת הצריחות שם מה שהיה באותו מעמד עד אחרי התפילה - זה לקח די הרבה זמן ־ באיזשהו מקום אנשים האמינו, מפני שאנשים הייתה להם הקלה, והם האמינו שיבוא לזה סוף, האמינו... אבל, כמובן, זה הרגשה, כשאתה מנסה להקל על עצמך. למחרת, יצאת לעבודה, והמשכת, והרגשת את נחת זרועם של הנוגשים בעבודה וכל מקום איפה שדרכה רגלך.

 

 Buna I.G. Farbenעבדתי גם במחסן עצים שהם הייתי צריך לסחוב עצים ממקום למקום. יום אחד הייתי כל כך עייף שנרדמתי בין העצים. והייתי חסר בספירה ואז מצאו אותי . למזלי היה לי קאפו ששמר אלינו והיה נחמד עלי והוא כיסה עלי.

 

 

אני, על עצמי, לא רוצה כל כך לדבר. אני כשלעצמי הייתי נוער, צעיר, שהסבל היה יותר קל. יכולת יותר, היית עוד בריא, יכולת עוד להרשות לעצמך לעזור לאחרים, הסתדרתי בעבודה, בעבודות כאלה שיכולתי להשיג דברים ולתמוך גם באחרים. לא רוצה לספר איזה עבודות. אמנם, כמו שסיפרתי, מקום עבודה, מחנה מסודר להפליא, מקום עבודה... למשל, שם היה בית-ספר לבנאות, שהגרמנים היו צריכים את זה, אז כמובן את מי לקחו? - את הצעירים לקחו, ללמוד לבנות. היה קורס לבניה. השתתפתי בזה גם כן. אחר-כך כמובן בגמר הקורס, עברתי לקומנדו אחר, מחוץ לבית־חרושת, וששם יכולתי להשיג אוכל. והיה לי אח אחד בפנים בבית-חרושת, ואני כל יום יכולתי להביא הביתה, 

עבודה אחרת הייתה בחממות של ירקות משם סחבתי והבאתי לאחי. עשיתי גם החלפות בעד לחם ונקניק.

 

הבאתי והסתכנתי עם אוכל, שזה יהיה ירקות, כשעבדתי בבתי זכוכית לירקות, או שזה יהיה אוכל ממשי, שעברנו ליד המחנות של השבויים האנגליים, והשבויים לא אכלו את האוכל . הם קיבלו חבילות מן הבית - וקיבלנו מהם את האוכל, ואז יכולתי להביא כך שלי מבחינה זאת, אני יכולתי להסתדר, והסתדרתי. אבל אחרים - קשה לתאר את הסבל שלהם ואת העבודה המפרכת שהם עבדו בתוך הבית חרושת הזה, שזה יהיה עם הפחם, שזה יהיה בכל מיני מסגריות, כל מיני עבודות שהיה במחנה הגדול הזה. תוך כדי המלחמה לא הכל הלך חלק, בתוך המחנה, כמה שמסודר היה המחנה, גם חופשות למעשה היה מסודר, אחת לכל חמישה שבועות, כל שבת חמישית, הייתה שבת חופשית, משום מה שבת. וכל פעם למישהו אחר, לא בבת אחת כל המחנה כי הבית חרושת עבד. . היה תורנות, לאיזה קבוצה שבת חופשית. והפצצות היו אמנם כל ימות השנה בתוך המחנות לא היה בכלל אף פעם, הם תמיד עקפו את המחנה, והפציצו בבית החרושת, שהיה ממש סמוך לגדר השער של המחנה. את הבית חרושת הפציצו המון. היהודים נשארו במקומם . קשה לתאר כמה הרוגים ואיזה, הרס שהם הצליחו לעשות. אנחנו היינו צריכים לפנות את ההריסות והמתים לאחר ההפצצות. והגרמנים המשיכו לבנות, ולבנות, ולבנות, ולבנות ־ כאילו כלום לא קרה. כל ימות השבוע ידעת שהיה הפצצות וידעת שהיו הרוגים, וידעת... הכל השתקף וידעו בספירות: כמה נהרגו, כמה חזרו פחות, ולמה. אבל, הפינוי, והאסונות, היה מנת חלקם של אותם קבוצות שהם היו שם ממילא לעבודה. חוץ משבת אחת במיוחד, שהיה לכל המחנה הייתה שבת חופשית, ־ או שהאמריקאים ידעו, או שלא ־ היו הפצצות כבדות מאוד, והיו המון הרוגים . והיה הרס רב קשה לתאר את זאת. אותה שבת את כולם לקחו, לבית החרושת, לעשות פינוי. ומה שאנחנו ראינו שם, את ההרג, את ההרס ־ קשה לתאר אז עבדנו בלי אוכל, אוכל לא היה, לבשל לא יכלו, שאספקת הקיטור המחנה קיבל מהבית חרושת הרבה קיטור, היה מלא כל בית-חרושת עם קיטור, הכל עבד על קיווי קיטור. אוכל מבושל בכלל לא היה עקב הפצצות. יצאנו בבוקר מוקדם. ההפצצות היו בליל שישי, ויצאנו בבוקר מוקדם לפינוי, ועד הערב מאוחר - כלום! וממש התמוטטויות היו מהעבודה ועוד, תוך כדי זה גם כן הפציצו תוך כדי פינוי הריסות. זה היה מנת חלקנו באזור מחנה זה שקוראים לו: בונה, והבית חרושת. אני, על המכות של מנהלי עבודה לא רוצה להרחיב את הדיבור. זה כל אחד יודע. אבל, זה היה מנת חלקו של כל אחד ואחד מאתנו.

 

 

המשך קריאה

 

אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 5 צעדת המוות ל-גליי...
אליעזר שמעוני - Deszo Houser - 3 טרנספורט לאושוויץ...