העסק הזה נמשך עד 14 בינואר 1944, ואז כנראה ־ אנחנו ידענו כל הזמן שהרוסים עומדים בשערי ורשה, ועמדו, עמדו, ועמדו כשלושה חודשים, ואז היו עיקר הניסיונות בריחה של האוקראינים. הם חשבו שהרוסים כבר כאן, והם יכולים בקלות לעבור את הקווים זה נמשך עד 14 בינואר. ב־14 בינואר, כנראה, בכל זאת התערבו הרוסים, ואז התחילו לפנות אותנו מהמחנה. אספו את כל האנשים הבריאים, אלה שמסוגלים ללכת. זה היה חורף קשה ,לתאר את החורף ההוא של 1944, ינואר. עם סופות שלגים. חורף קשה מאוד. בקור עז התחלנו ללכת, אני לא יודע כמה, 8000, 9000 איש מן המחנה שלנו. הפינוי היה לא רק מן המחנה שלנו. זה היה מאושוויץ, וזה היה מכל הסביבה


התחלנו ללכת לעבר גלייביץ' (Gleiwitz). ,במחנה נשארו החולים, או אלה שלא יכלו ללכת. מאוחר יותר נודע לנו, שמעט מאוד השתחררו בבונה, את רובם חיסלו במחנה. היו גם כאלה שהרוסים שיחררו מהמחנה. הלכנו בסך לעבר גלייביץ'. בגלייביץ' הייתה תחנת הרכבת, שהיו צריכים להעמיס אותנו לפינוי לתוך גרמניה. ..... אנשים מדברים על מצעד מוות, אז זה כל אחד יודע מה זה היה הצעדה הזאת במזג אויר כזה, סערות שלגים, אנשים שבקושי הלכו, מנעליים אוריגינליות שלהם לא היו להם כבר, שבינתיים, במשך הזמן התבלו. ונעליים אנושיות לא קיבלו, אז קיבלנו נעליים הולנדיות, מעץ (כפכפים הרגליים קפאו לך. או שהיו כאלה שהצליחו להשיג כל מיני סמרטוטים ועטפו את הרגליים עם הכפכפים יחד, או שלא עטפו והלכו ככה, חצי יחף. והשלג שנדבק לך על נעלי עץ האלה, ואתה כושל, ונופל, וחולה, ונופל, ומפגר. כל אלה שהזכרתי, את הכושלים, החולים, הנופלים, אלה שלא יכלו להחזיק קצב . כל הזמן שמעת במשך הלילה פה ירייה, שם ירייה, פה יריות, שם יריות. זה היה סימן שאחד יש פחות מהחבורה, זה הלך והתדלדל עד שהגענו לגלייביץ', הגענו לפנות ערב לבית חרושת ללבנים. שם נתנו לנו לנוח משך הלילה אנשים התמוטטו מעיפות, נשכבו, וכמובן לכל אחד היה איזה ״שמטה" להתכסות בו, איזה שמיכה התכסו, לא התכסו. ואנשים קפאו למאות. לא אגזים, אפילו לאלפים, בבוקר אתה מצאת המון המונים מהם קפאו למוות. שלשם, מגלייביץ שם הגיעו מכל מיני מקומות, לא רק מהמחנה שלנו. הגיעו מגלייביץ, מינוביץ, מאושוויץ. למחרת התחילו להעמיס אותנו בקרונות פתוחים. תור כדי כך הביאו אותנו כצאן בין גדרות, ושם נתנו לנו איזה לחם, חצי לחם, או שליש לחם, עם תוספת נקניק סוסים, בלי שתיה, כמובן, והעמיסו אותנו על רכבות פתוחות. אל נשכח את מזג האויר שלא הרפה מאיתנו. זה היה לנו האויב מספר שנים אחרי הגרמנים. 

כשעלו לקרון אנשים דחפו אחד את השני באגרסיביות על מנת לתפוס ליד הקירות.

העמיסו אותנו ובלילה התחילו לזוז הרכבות. הרכבת זזה. התכרבלנו בשמיכות. והרכבת נסעה. ואכלנו את המנה

כל אחד היה רעב, וכל אחד טרף את חתיכת הלחם ואת הנקניק. מה שהוא קיבל 

Prisoners being transported in open freight cars, winter 1945 © Fritz Bauer Institute (APMO Collection / Auschwitz-Birkenau State Museum) Prisoners being transported in open freight cars, winter 1945 © Fritz Bauer Institute (APMO Collection / Auschwitz-Birkenau State Museum)Prisoners being transported in open freight cars, winter 1945 © Fritz Bauer Institute (APMO Collection / Auschwitz-Birkenau State Museum) התכסינו וקצת מנוחה מהמסע הארוך והמיגע הזה. התחלנו לנסוע. הרכבת נוסעת והמזג אויר ממשיך לתעתע בנו. במקום שתיה אכלנו קרח. במשך הלילה מה שהתרחש לא ראינו. ידענו בבוקר קמנו, ראינו: זה, מת על ידי, וזה מת על ידו, וזה מת שם, וזה מת כאן. בתוך אותם הקרונות, לא אחד שניים או שלושה, אלא עוד ועוד ועוד. כמובן, פתרון היינו צריכים למצוא בתוך הקרון, כי לא הוציאו את המתים, הרכבת המשיכה לנסוע. אז מצאנו פתרון שיקל לנו גם על הצפיפות, ואז כאן אני רוצה להדגיש, כמה שאנשים איבדו צלם אנוש. אז מה עושים עם מתים? הרי סוף כל סוף זה אנחנו בתור חיים... היינו חיות, לא היינו אנשים, היינו חיות - פתרון חיפשנו לזה, גם חיה מחפשת פתרונות לכל מיני צרות שלה. אז חיפשנו פתרונות. שמנו אותם סביב הקרונות בפנים, וזה שימש לנו כספסלים. אז כאן אני מדגיש את החייתיות שבנו, שמצאה פתרון איך להתייחס למתים. וזה הקל קצת על הצפיפות וכשאני נזכר בזה, אני נזכר באנשים, שהם שיתפו פעולה לטובתם לרווחתם הם, עם נאצים, על אלה אני לא יכול לחוס, ולא יכול לרחם. אני רק מרחם על כמונו שהצטרכנו לרדת לדרגת חייתיות כזאת בהתנהגות שלנו במסע זה. המסע הזה נמשך ־ לא זוכר

בדיוק כמה ימים - אבל זה נמשך לפחות שבוע ימים לעבר ויימאר (Weimar). עברנו בדרך את פילזן (Plzeň )וראינו גם בתוך יער החיות, גם בני אדם. זיק של בני אדם. עברנו בפילזן, מתחת לגשר, עמדנו שם במשך הלילה, כי הפציצו איזה פסים, הגשר הזה עבר מעל פסי רכבת. אנחנו עמדנו שם בגלל קלקול, או הפצצת פסים איזה מהם, שזה היה רגיל לכל אורך המסע, זה היה בשעות בוקר מוקדמות. בשש, שבע בבוקר. אנשים התחילו . ללכת לעבודה. לא לשכוח פילזן זה צ'כיה; והצ'כים כנראה מפורסמים שיש להם רגשי אנוש. הם ראו אותנו בתוך הרכבות הפתוחות - לא כמו חיות, חיות מובילים בצורה אנושית יותר ובמספר פחות. לא בצפיפות כזאת. ולא עם מתים. הם עברו, עמדו, בכו. והמשיכו לבכות. פשוטו כמשמעו ולא רק זה - גם מעשים התחילו לעשות. בהתחלה זה היה בודדים, בודדים, הם מסתכלים, והולכים, אח״כ התחילו לבוא זרם יותר ויותר גדול, ובכו, ובכו, הם הלכו לעבודה האנשים האלה, פועלים, והתחילו לזרוק את האוכל הסנדוויצ'ים לקרונות פנימה, עד שהגרמנים הרגישו וראו את זה, התחילו לירות עליהם, ואז סגרו את הגשר משני הצדדים, אבל זה נמשך לפחות איזה חצי שעה, אם לא יותר, עד שהם הפסיקו את הנושא הזה. וכאן ראינו קצת זיק של אור, שכבר חודשים על גבי חודשים לא היינו מסוגלים לראות. והמסע המשיך הלאה לעבר פראג, בפראג גם כן התחיל המצב הזה לקרות, אבל שם זה היה רק שניות, מפני שהם היו כבר מלומדי ניסיון והם נערכו לקראת זה. נסענו הלאה, כמובן, עם כל מיני עיכובים וכל מיני פסים, בגלל ההפצצות שהיו כל הדרך. בפראג, או אחרי פראג, העבירו אותנו לקרונות סגורים, חלק. אני לא יודע כמה. כמה הלכו לאיזה שהוא מקום אחר. העבירו אותנו לקרונות סגורים. בקרונות סגורים גם כן דחסו אותנו הרבה. שם הכניסו כבר שני אס.אס.ים לכל קרונית. וככה נסענו, נסענו, נסענו. וכמובן, שהיה תמיד אזעקות והרכבת נעצרה, הגרמנים יצאו החוצה מן הרכבת. לנו היה אסור לצאת, מפני- שהם פחדו שיפציצו את הרכבת, והם שמרו מבחוץ שלא נברח. גם כאן היה למעשה ניסיונות בריחה. כאן היינו כבר כל מיני לאומים וכל מיני אנשים, והיו כאן אנשים שהיה להם ניסיון בדברים. לקרונות האלו היו שתי דלתות: דלת בצד אחד, דלת בצד שני. כמובן היה סגור. איכשהו ישבנו בקרונות. והגרמנים הם גם כן רק בני אדם, הם גם כן צריכים מנוחה, ישנו בקרונות, או שצעקו, או שדברו, אז תמיד הצליחו איזה שהם אנשים לברוח. אני זוכר שבקרונית שלנו הצליחו אנשים לפתוח את הקרונית, לא בצד הגרמנים. הגרמנים ישנו בצד. בצד ההוא היה סגור, כאילו שאי אפשר לפתוח. הצליחו לפתוח. ובאחד השלבים כשהיה שתי רכבות אחת על יד השניה

והיה רעש, הם פתחו, תלו שמיכה על הדלת, והשתחלו החוצה שלושה, כמובן, היה רע, לנו היה רע מאוד., הגרמנים שישנו בתוך הקרונית, עשו לנו הרבה צרות אחרי זה. וככה נמשך המסע עד ויימאר

 

המשך קריאה