בויימאר שוב פעם עמדנו די הרבה זמן עד שיכולנו להיכנס לתחנה, מפני שהיה הפצצות, ואי אפשר היה להמשיך. מויימאר היה צריך לנסוע קרונית קרונית עד בוכנואלד, בגלל הגובה והשלג הקטר לא הצליח לעלות . בבוכנואלד התקבלנו שם. הינו עם הרבה מחנות, הרבה אנשים. בתקופת השיא היו שם כ 90 אלף איש, אסירים. היו שם שני מחנות. בזה של הילדים. זה היה נוער כמונו, בני 15, 16, 17. הגעתי לצריף 66 גם כן של ילדים. אני זוכר זה היה רחוק מן הכניסה, בפנים לגמרי, אחרי המחנות של המבוגרים. בבכואנוואלד מצאתי את אחי יהודה. בכל המחנות. לא איתי בצריף. הוא היה יותר מבוגר ממני סך הכל פחות משנתיים. הוא היה חלשלוש, אבל אני הצלחתי להחזיק אותו לכל אורך התקופה הזאת, תמכתי בו עם אוכל יום יום, ורוחנית. משך המסע הזה מבונה עד בוכנוואלד נפרדו דרכנו. לא ידענו אחד מהשני. ואני כל הזמן חיפשתי, ולא העליתי כלום. בבוכנואלד, שהגעתי למחנה ילדים, ־ לא עבדנו עד שקיבלנו סיפוח למקום עבודה. היו מבוגרים שעבדו במחנות אחרים שם בבוכנואלד, אבל אלה שהגיעו בהמונים, אלה עוד לא סודרו לעבודה. הייתי פנוי והתחלתי לחפש אח האח שלי הגדול. מצאתי אותו. שמחתי נורא. שם עוד לא התאקלמתי כל כך, אבל היה לי כבר קשר אתו. הוא גם כן עוד לא עבד. הוא היה למעלה במחנה של יותר מבוגרים - גם כן מחנה ילדים אבל מחנה מבוגרים.
באותה התקופה כבר הרגישו שמתקרב הסוף. אבל אצל הגרמנים לא היה דבר כזה. הסוף היה רק ביום האחרון. שם לא היה מורגש שום דבר, שהסוף מתקרב. הייתי שם בבוכנואלד כחודש ימים. או, 
כרטיס עבודה הכולל את תאריך העברה למחנה הולצןשלושה שבועות. ואחר כך לקחו אותנו למחנה עבודה קטן ליד הנובר, קראו לו הולצן. שם עבדנו. מחנה עבודה עלוב, בוצני, נורא. שום תנאים. התנאים במחנה עבודה, שם בבונה איפה שהייתי, היה תנאים של חמישה כוכבים. העבודה הייתה קשה מאוד היו שם בתי חורשת מתחת לאדמה בהנובר, ביערות. ושם עבדנו חודש ימים בביעור יערות עם מעדרים ואתים., עד שהאמריקאים התחילו להתקרב. שם חשנו כבר יותר שקרב הקץ, במה? - כשבאנו חזרה מהעבודה, ברגל, כמובן; קילומטרים לא היה שום דבר. בשביל זה לא הייתה שום הסעה, לעבודה וחזרה. אז ראינו בדרך, בתואי החזרה שלנו, כל מיני עמדות תותחים, עמדות אנטי־אוויריות, ,וכל מיני עמדות שהגרמנים חופרים. מזה אנחנו הבנו שמשהו קורה, שקרב משהו.