שוב פעם בשבת. לקחו אותנו, העמיסו אותנו לקרונות, דחסו אותנו לקרונות סגורים. אותו זמן התחיל להיות כבר חם, ובמיוחד כשממלאים קרונות סגורים עם חלונות קטנים לאוורור שיש בקרונות האלה אז יכולים לתאר לעצמנו
מה היה שם. דחסו אותנו. ומה שהלך בדרך קשה לתאר את הצרחות, הכאבים, התינוקות, החולים, הזקנים, קשה לתאר את ההרגשה של כולם , ועוד יותר קשה לתאר אנשים שלא מקבלים לשתות במשך הנסיעה. אני לא זוכר כמה זמן לקחה הנסיעה לשם, לא זוכר בדיוק את התאריך. אני רק יודע כשהגענו לבירקנאו ־ הגענו שלוש רכבות. אנחנו היינו באמצע. רכבת אחת מאזור Mátészalka , זה היה קרוב לנירבטור, ורכבת שניה מ- Sátoraljaújhely (אוהלי) קצת רחוק. ואנחנו מנירג'האזה. שלוש רכבות האלה. זה ליווה אותי כל אורך הדרך עם מפגשים של אנשים ממחנות שונים.
הגענו לבירקנאו. עמדנו שם כל הלילה. ניחושים היו, הצצות היו, לא ראו שום דבר מהרכבות. בבוקר התחילו לפנות את הרכבות. רכבת הראשונה בצד שמאל - פינו ראשונה זו שהיגיעה מ- Sátoraljaújhely , בעת הפינוי שמענו רק צעקות למפונים. שכל אחד ייקח רק דבר ,אחד קטן בידיים, ויתר החבילות יביאו אחריהם. ודרך החריצים ראינו, רק שמסדרים אותם בשישיות. סידרו אותם בשישיות, ולא ראינו כמה רק שישיות, שישיות. פינו והלכו.
הזיזו ... את הרכבת החיצונית מצד שמאל, ופתחו את הקרונות שלנו, והתחילו להוריד אותנו. ואז שם היו כל מיני אנשים גרמנים, יהודים פולנים אסירים פוליטיים, כל מיני אנשים שעבדו בעזרה לגרמנים שם. ואלה - היהודים הפולנים אמרו בשקט מה הולכים לעשות, מה עושים, ואז המבוגרים, שוב פעם, תפסו את גודל האסון, לאיזה מלכודת נכנסנו. אבל כשאתה נמצא במלכודת החושים שלך מתחדדים מהר מאוד. לילדים בגילי( הייתי בן 15 ומשהו) לסכנות שעומדות לפניהם, וכמובן, תיכף נתפסים כמו אדם טובע, בקש. העובדים שעזרו לנו ליד הקרונות אמרו תדעו לכם, מי שיש לו שתי רגלים שילך לעבוד, ולילדים בגילי אמרו: כשאתם תגיעו לשם , וסימנו באצבע, עומד חייל גרמני על בימה כזאת והוא מסתכל, וכשאתם מגיעים לשם, תעשו את עצמכם גבוהים, אתם בני 18. וזה נחרט לי בראש עד היום. הוא אמר לי: אתם בני 18 ולהתרומם על קצה האצבעות, כמובן, שהדבר הזה לא יורגש. המבוגרים הכניסו אותנו פנימה, לשורות הפנימיות, אחר כך התחלנו לצעוד לקראת ה״מלאך המוות״ המפורסם ־ מנגלה. כך צעדנו עד שהגענו לפניו. עומד; תווי פנים שלו אני לא כל כך זוכר. אני זוכר רק עומד שם עם המדים הירוקים, עם הכובע קצינים האס.אס., עם המקל, והוא מראה: ימינה, שמאלה. כמובן, אני נשלחתי עם האימא. אבל, אימא שלי ז"ל אמרה: תרוץ לשם לאחיך. לא היה לי הרבה זמן לחשוב. עברתי שמאלה. ומאחורי הבמה עשיתי תפנית ורצתי לאחי, הלכתי לאחי הגדול.
היינו שם שלושה ימים. קבלנו אוכל, שתיה, ורבצנו בתאים שכבנו על הקרשים ־ נחנו אחרי תלאות כל כך קשות. נחנו כמה שיכולנו לנוח, שידענו מה התרחש, ידענו שהארובות הגדולות האלה שנראות ־ שם שורפים בני ־ אדם. ידענו ששם שורפים את האימהות, את הילדים, את הזקנים, לא ידענו באיזה כמויות, באיזה תדירות. רק ידענו גם מהריחות, היה ריח בסביבה ־ ריח של בשר חרוך. אחרי שלושה ימים. סליחה, בתוך השלושה ימים, היה יום אחד, שעבדנו קצת במיון בגדים, וזה הוסיף עוד לידע שלנו מה מתרחש שם מתחת לארובות האלה.