יום שני
גם אני וגם אבא ישנו חזק והתעוררנו יחסית מאוחר. "אבא אוספים אותנו עוד חצי שעה" . אנו יורדים מהר לאכול ובכוונה פותחים שולחן חדש כדי לא להתעכב בשיחות ארוכות. בשעה 9:10 מגיעים ללובי. פרדריקה מצוות האירוע אומרת לנו שהנהג של הרכב יאסוף אותנו רק עוד חצי שעה. אני אומר לה שזה לא טוב לנו כי אנחנו צריכים לחזור בזמן בשל הרצאה בבית הספר מאוחר יותר. עוברות כמה דקות והיא מגיע אלינו ואומרת "אני לוקחת אתכם עם הרכב שלי" נכנסים לאאודי שלה. היא לא מדברת הרבה. רק מספרת כמה זמן היא בעבודה ושהיא למדה היסטוריה ושהיא התחתנה לא מזמן.
אנו מסיימים את הביקור במשרדים. בדרך למטה שוב עוברת בי צמרמורת ה- SS. נכנסים למחנה. תוך כדי שיחה. ופונים ימינה לכיוון הקרמטוריום. נכנסים דרך חדר הפתלוגיה. עוברים חדר נוסף .
על הקיר תמונה של עגלה עמוסה גופות סמוך לקיר המשרפה עם החלונות. דרך הדלת הפתוחה אנו רואים בדיוק את אותו הקיר ומדמיינים את העגלה עם הגופות לצידו. עוברים חדר. ישנם שלטי הנצחה גם בעברית. בחוץ מאוחסנים כדים בהם מלאו את האפר של מתים כדי לשלוח למשפחות בשנים הראשונות של המחנה. נכנסים לחדר הקרמטוריות. דממה. החדר מלא בפרחים מהטכס של אתמול. בצד פתוחה דלת רחבה דרכה העלתה מעלית את הגופות מהמרתף. הגופות הגיעו מבחוץ למרתף ושם אוחסנו עד לשרפתם. טורסטן אומר לנו שהדלק לקרמטוריום מגמר כבר בחודש מרץ כך שבחודש האחרון קברו את הנרצחים בשלושה בורות גדולים סמוך לאנדרטה בכביש המוביל אל המחנה. האווירה קשה. ואני רואה שמאוד קשה לאבא. אנו יוצאים. אבא לא רוצה לרדת למרתף הספיק לו. ממשיכים כלפי מטה ועוברים את מקום צריף 12 שהיה בית החולים שם שכב אבא שלושה חודשים לאחר השחרור. לא המשכנו למטה אנו רואים את בניין התצוגה הסגור בימי שני ולידו את בניין הסניטציה. אבא נזכר שהחומר היה שורף על העור.
חוזרים למבנה השער ואני מוציא את הדגל שהיה איתנו באושוויץ. אבא חותם על הדגל ומצטלם איתו. פתאום נזכרנו שיש לנו עוד נרות. אבא רוצה להדליק אותם בקרמטוריום. חוזרים לקרמטוריום ואבא מדליק 5 נרות. שתי גרמניות עומדות בצד ומביטות במבט של עצוב.
יוצאים מהמחנה. והולכים למרכז המבקרים. מזג האויר קר מאוד אבל מי אני שאתלונן... פרדריקה צריכה לבוא לאסוף אותנו. טורסטן נותן לנו עוד חומר ואז יוצאים החוצה. טורסטן פתאום רץ בחזרה למרכז מבקרים ומביא איתו את ספר הציורים של מחנה הולצן. אני רואה שהמחיר 18 אירו. אבל הוא פשוט נותן לנו. פרדריקה מגיעה בדיוק בזמן. ומתחילים לרדת מההר. בדרך למטה אנו רואים תמרור של צפרדעים. אני שואל את פרדריקה מה זה? והיא מצביעה על גדרות ירוקים נמוכים בגובה של כ-30 ס"מ משני צידי הכביש המונעים מצפרדעים מלקפוץ ולהידרס על הכביש. אנו מאמינים שגרמניה שאנחנו פגשנו היא אחרת.
נכנסים בחזרה אל המלון וישר לצהרים. צריך להזרדז כי אבא אמור לנסוע עוד חצי שעה ולדבר בבית הספר הבינלאומי של ווימר. אני זוכר שכתבתי ברישום שהוא לא מעוניין לדבר, אבל כשהגענו ראינו שהוא משובץ ואבא הסכים לא לבטל. מסיימים את הארוחה וממתינים בלובי. "מר שמעוני?" מישהו שואל. "אני מנהל בית הספר ובאתי לקחת אתכם". נכנסים לרכב שלו "נקיתי את הרכב לפני שהגעתי אבל יש לי ילדים אז אני מתנצל על הלכלוך" אני חושב שהלוואי שהרכב שלי היה נראה כך.
מגיעים לבית הספר. מקום של שמחה צעקות וצחוקים לאחר מחנה המוות אנו מובלים לכיתה וכל התלמידים כבר ישובים בשקט. כמה מורות מפוזרות. כמה דברי פתיחה ואנחנו מתחילים. הסידור היה שאבא ידבר ואני יתרגם באנגלית. אני מתחיל ואומר לתלמידים שהם בני מזל כי זה פעם ראשונה שהוא מדבר לפני קהל על השואה. הסיפור של אבא קולח. אנו מסונכרנים כי אני מכיר כבר את הסיפור וגם יודע להרחיב. התלמידים מתנהגים למופת. לבסוף מגיעות שאלות. נראה היה שהם ממש רוצים לדעת איך אבא מרגיש. המורות מאוד מתרגשות ובסוף כולנו מצטלמים. חוזרים במונית של בית הספר למלון. ואין לנו הרבה זמן כי צריך לצאת להקרנה של הסרט בלוק 66 במרכז MonAmi. מתיישבים עם חלק גדול של הישראלים. הסרט מתחיל מסופר בו על ארבעה מהניצולים. החלק החשוב מבחינתנו היה לראות תמונה של ראש צריף 66 שהציל את מאות מהילדים בימים האחרונים. קראו לו אנטונין קלינה. הוא היה צ'כי קומוניסטי. בסרט ישנה תמונה שלו מהימים במחנה ואח"כ ראיון שלו שנערך כמדומני בשנות ה-80 או ה-90. רק בשנתיים שלוש האחרונות קלינה הוכר כחסיד אומות העולם אך זה כבר היה מאוחר מידי בשבילו.
מאחר והיה לנו יום ארוך מאוד אנו חותכים לחדר מיד בסיום הסרט.
מגיעים למלון. ארוחה אחרונה כשרה לפסח... וישר לארוז ולישון
יום שלישי - 14.04.2015
בעיקרון לא היה צריך להיות בלוג ליום הזה. התענית הייתה יציאה ב- 5:30 בבוקר והגעה לשדה בין שמונה לתשע. הטיסה יוצאת ב- 10:55. עולים על האוטובוס נוסעעים ונוסעים. בדרך דניאל מחלק שום כריכים וראה איזה פלא אנו מקבלים שוב מצות גרמניות אותם מעבירים מיד ליפתח בחור ישראלי שליוה ניצולים וחי בברלין. נוסעים נוסעים והדרך לא נגמרת. מעניין כבר היינו צריעכים להגיע ואין שום סימן. רק יערות ויערות. לבסוף הנהג עוצא בתחנת דלק. מתברר שהנהג\ אדם מבוגר, לא היה בברלין שנים ארוכות והוא פשוט חלף על הכביש המהיר ועבר את ברלין. בתחנת דלק אמרו לנו שהמרחק לשדה התעופה הוא שעה וחצי. השעה כבר תשע ורבע. מנסים לסדר בידוק מהיר אבל השעה כבר עשר וחצי ואנחנו רק מתחילים לראות את השדה. הנהג טועה שוב ונכנס לטרמינל בבניה, חוזר על עקבותיו ונוסע בכביש נגד התנועה\ עובר באדום, סיבוב פרסה באמצע הכביש עוד בירבור אחד והגענו. חמש דקות לפני הטיסה. ושם נאמר לנו בצורה רשמית "אחרתם".
עולים על המטוס אחרי בדיקה קפדנים ומתחילים לכתוב בלוג. במשך 3 וחצי שעות לא הפסקתי לכתוב. הרצון לחלוק לשתף ולהנציח.