יום שני גם אני וגם אבא ישנו חזק והתעוררנו יחסית מאוחר. "אבא אוספים אותנו עוד חצי שעה" . אנו יורדים מהר לאכול ובכוונה פותחים שולחן חדש כדי לא להתעכב בשיחות ארוכות. בשעה 9:10 מגיעים ללובי. פרדריקה מצוות האירוע אומרת לנו שהנהג של הרכב יאסוף אותנו רק עוד חצי שעה. אני אומר לה שזה לא טוב לנו כי אנחנו צריכים לחזור בזמן בשל הרצאה בבית הספר מאוחר יותר. עוברות כמה דקות והיא מגיע אלינו ואומרת "אני לוקחת אתכם עם הרכב שלי" נכנסים לאאודי שלה. היא לא מדברת הרבה. רק מספרת כמה זמן היא בעבודה ושהיא למדה היסטוריה ושהיא התחתנה לא מזמן. אחרי מספר דקות אנו יוצאים מהעיר ומתחילים בעליה התלולה לכיוון בוכנוואלד. פרדריקה חונה את הרכב לפני בניין משרדים גדול ואומרת "כאן הייתה המפקדה של ה- SS " בחוץ ממתין לנו טורסטן – העובד בארכיון ומעשן סיגריה. אנו נכנסים לבניין . צמרמורת עוברת בגבי. מסדרון ארוך המון דלתות הכל בקווים ישרים. אני...

קוראים לי שמעוני אליעזר. שם משפחה קודם: האוזר. נולדתי ב־ 1928, בהונגריה, ב-פלדברה (Feldebro) בבית שומר המסילה. אימי הייתה בדרך להוריה שחיו בדור (Dör).  גרנו מאז שאני זוכר את עצמי בנירבטור (Nyirbator).  הורי:  אבי קוראים לו חיים שמעון עוזר האוזר, ואימי, ז״ל קוראים לה ברכה קירשבלום. היינו משפחה בת שבעה ילדים. סבא וסבתא מצד אימי שלום שמואל ורייזל יהודית קירשבלום גרו גם כן בנירבטור. נירבטור, כידוע, הייתה עיירה, או יותר נכון, עיר שהייתה בה קהילה יהודית די גדולה של כאלפיים אנשים מתוך אוכלוסייה של כאחד עשר אלף. על יד האורתודוכסים התקיימו גם ניאולוגים, אבל לא היה שום קונפליקט ביניהם. גם הם היו יהודים. העיירה בשבת ובחג תמיד שקקה חיים, אפשר היה לראות יהודים. היה בית כנסת מרכזי גדול לשתי הקהילות, והיה עוד בית כנסת בחצר של תלמוד התורה, שקראו לו ״קלוז", זה לחסידים יותר;  חוץ מבתי־הכנסת הקטנים של הרב, ובבתים הפרטיים, מרוחקים, שבלילות שישי התפללו שם. היה תלמוד תורה, כמו שהזכרתי,...

  בתחילת דברי ־ להזכיר - שלכל אורך הדרך, מאותו הזמן - היום אנחנו יודעים, שכל הפעולות נעשו ביום שבת, בעצם ימי שבת, או בליל שישי ־ ואנחנו יודעים את זה גם מתוך ניסיון. לכל אורך הדרך. במחנות גם. עד שבשבת אחת... כמובן ההורים וכולם ידעו בדיוק את התאריך של שבת, שכולם היו צריכים להתאסף ברחוב של הבית כנסת. זה היה רחוב שהיו שני בתי הכנסת המרכזיים של העיירה, אמרו כמה קילו לקחת, כמה מרשים לקחת, ומה לקחת. חלק של הדברים, דברי ערך, מה שיכלו אז קצת לקחו, אבל לא היה לזה ערך בכסף, אבל בכל זאת לקחו קצת, אולי בכל זאת נצטרך קצת בדרך את הדברים האלה, חלק קברו באדמה, וחלק גדול עטו השכנים -הם שמחו לאיד, הם הבטיחו: תבואו חזרה, תקבלו אח הכל חזרה, אנחנו נשמור לכם. אבל לאמיתו של דבר אנחנו יודעים מה עלה בגורל כל הדברים האלה. הגיעה השבת המיועדת, הלכנו, התאספנו אימא, שלושה אחים, שתי אחיות...

  שוב פעם בשבת. לקחו אותנו, העמיסו אותנו לקרונות, דחסו אותנו לקרונות סגורים. אותו זמן התחיל להיות כבר חם, ובמיוחד כשממלאים קרונות סגורים עם חלונות קטנים לאוורור שיש בקרונות האלה אז יכולים לתאר לעצמנו מה היה שם. דחסו אותנו. ומה שהלך בדרך קשה לתאר את הצרחות, הכאבים, התינוקות, החולים, הזקנים, קשה לתאר את ההרגשה של כולם , ועוד יותר קשה לתאר אנשים שלא מקבלים לשתות במשך הנסיעה. אני לא זוכר כמה זמן לקחה הנסיעה לשם, לא זוכר בדיוק את התאריך. אני רק יודע כשהגענו לבירקנאו ־ הגענו שלוש רכבות. אנחנו היינו באמצע. רכבת אחת מאזור Mátészalka , זה היה קרוב לנירבטור, ורכבת שניה מ- Sátoraljaújhely (אוהלי) קצת רחוק. ואנחנו מנירג'האזה. שלוש רכבות האלה. זה ליווה אותי כל אורך הדרך עם מפגשים של אנשים ממחנות שונים.  הגענו לבירקנאו. עמדנו שם כל הלילה. ניחושים היו, הצצות היו, לא ראו שום דבר מהרכבות. בבוקר התחילו לפנות את הרכבות. רכבת הראשונה בצד שמאל - פינו...

  אחרי שלושה ימים - זה היה שוב בשבת ־ אספו אותנו לא זוכר בדיוק כמה היינו, קבוצה די גדולה, וצעדנו לעבר אושוויץ. כמובן, ברגל, אני מניח שזה. לא כל כך רחוק משם, אני לא יודע אפילו כמה ק״מ, הגענו לאושוויץ, באושוויץ שיכנו אותנו בבניינים גבוהים, אדומים, עם קומות, בנייני לבנים, שם עשו בדיקות, רישומים, קעקעו את המספרים על הידיים, באותו לילה עשו גם לי את המספר. המספר שלי: A5956. היינו כמה ימים באושוויץ, ומשם שלחו לכל מיני מפעלים ומקומות לעבודה. כל אלה שעברו את הרישומים האלה באושוויץ. אני - אחרי שגמרנו באושוויץ - שוב בשבת, סידרו אותנו בסך, והתחלנו ללכת ברגל. הלכנו למונוביץ'. מונוביץ' זה מחנה עבודה, מסודר, יפה, ושוכן ליד מפעלי בונה, או בשם שמוכר יותר: Buna I.G. Farben. המחנה הזה היו בו כ-13,000 אסירים יהודים, פוליטיים, גרמנים, רוסים, אוקראינים, כל הלאומים. המחנה הזה היה ממש מחנה עבודה למפעל היו שם צריפים המיטות היו בנות שתי קומות, לא מיטות,...